את אתי בן-זיו פגשתי בבוק קלאב. הייתי חדש והיא - ותיקה. כאשר היה תורה להציג ספר, ידעה תמיד לספר על הסיפור ולהרחיב על המחבר, להביע דעה על המסופר וגם להוסיף לא מעט מידע שליקטה. התרשמתי.
אתי תמיד מחייכת, תמיד במצב רוח טוב ותמיד בשלווה. איזה כיף לה, חשבתי. עד שהשתתפתי לפני כשבוע בהשקת ספר חדש - "פריכיות אורז", היא קראה לו.
ידעתי שאתי לומדת בחוגים לכתיבה. ידעתי שהיא כותבת בלוג. אבל ספר?!
למעשה, אתי אחראית במידה מסוימת לבלוג שלי. באחת מפגישות הבוק קלאב שמעתי שהיא כותבת בלוג,
החיים בארגונים ואחרי שעיינתי, שוחחנו. היא הסבירה לי בקצרה את מסתורי תורת הבלוגייה ונתנה לי טיפ: "קל מאוד לפתוח בלוג. הבן שלי עשה את זה ואני רק כותבת"...
הבן שלי לא ידע לעשות את זה והייתי צריך לצלוח את המכשול הזה לבד, אבל העצה והדחיפה עזרה.
בפגישות של הבוק קלאב מדברים על ספרים. גם על סופרים. בדרך כלל לא מספר כל אחד את ההיסטוריה הפרטית שלו. לפיכך, את סיפורה של אתי שמעתי, בעיקר, בהשקת הספר. כאשר חברים, מכרים ובני משפחה סיפרו, וקצת היא הוסיפה על עצמה.
שתי אימהות היו לאתי ורק אבא אחד. אביה שכל בשואה אישה ושני ילדים. אמה שכלה בעל ושני ילדים. הם נפגשו בארץ, התחתנו ונולדו אתי ואחיה. כשהייתה בת שש, התאבדה אמה וכעבור שנה (שבה הייתה במוסד) קיבלה אם חדשה. קיבלה ואימצה.
אתי היא יועצת ארגונית ובספר היא שזרה פנינים מפגישותיה בארגונים השונים. אנשים שחשפו את סיפוריהם והיא כתבה אותם. וגם סיפורים אישיים שלה. כשקראתי, הופתעתי לדעת יותר על האישה שמחייכת כל הזמן בשלווה ומכסה על מחלות וקשיים.
הסיפורים קצרים ברובם ובכל אחד פואנטה. שניים ארוכים ובהם סקירת חיים. בלשון רזה, בתיאורים קצרים, במבט מבחוץ. כאילו משקיף או"ם הסתכל עליה ורשם דוח מאופק.
מבט אישי מאוד על חיים אישיים מאוד ועל החיים בארץ בששים השנים האחרונות.
סיפור אחד, לדוגמא:
