כבר לא "על בלימה"

הספר "על בלימה" הוא סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים, ובעיקר סיפורם של לוחמיה שמצאו עצמם בצהרי יום הכיפורים תחת אש כבדה ובהכחשה מוחלטת שפרצה מלחמה. טוב עשה אבירם ברקאי (מחבר הספר) וחבורה מיוצאי החטיבה שהחליטו על מימוש משימה זו שיש בה גם מורשת קרב, גם סיפורם האישי של לוחמים בתנאים בלתי אפשריים וגם מזור לתחושת אכזבה כבדה בת שנים של שיכחה. לתחושת האכזבה והתסכול הזו שותפים לא מעט חיילים קרביים אשר נלחמו במלחמה ההיא בגבורה ובנחישות, אך כאשר הגיעו לשלב תיעוד ההיסטוריה שלהם תש כוחם ולא מצאו את הכוח להנציח את פועלם. ייתכן גם שמרביתם לא ראו את החשיבות בכך עד שהגיעו מתי מעט והאדירו את מעשיהם, ובהאדרה זו פקחו עיניהם של אלה שבסיומה של המלחמה פנו לדרכם, מי לעבודת היומיום ומי למאבק המתמשך על חיים נורמליים לאחר חוויות קשות שכאלה. הספר, המבוסס על עדויות רבות של לוחמי החטיבה שנותרו בחיים, מביא כרונולוגית שעה-שעה ויום-יום את סיפור לחימת החטיבה, את שפעל על-פי התוכניות ואת שכשל. אני, שכל חיי הצבאיים היו בגזרת סיני, הופתעתי לקרוא לאיזו מוכנות הגיעה החטיבה ערב המלחמה. כיצד לכל מחלקה היו הרמפות שלה והיעדים שלה, כיצד תורגלו הכוחות שוב ושוב לעת פקודה, שבעיקרה הייתה דומה למה שהתחולל ביום הכיפורים ההוא בכל הקשור לפעולת הכוחות, לתנועתם ולשליטה שלהם על שטחי מפתח לאורך הצירים. השוני בין התרגולים לבין המציאות נבע משני גורמים: האחד - היקף הכוחות הסוריים אשר המשיכו שוב ושוב להסתער ולחצות את תעלת הנ"ט במקומות רבים, להיפגע ולהמשיך לזרום פנימה בשיירות משוריינות אינסופיות לשטח ישראל. השוני השני היה פסיכולוגי; בעוד שכל ההתכוננות הייתה ליום קרב כזה שמתחיל עם שחר ומסתיים בלילה, יום קרב זה סירב להסתיים בערבו של יום ונמשך עוד ועוד כאשר הכוחות של הלוחמים מותשים, מלאי התחמושת והדלק אוזל והיקף הנפגעים גדול. כיצד הצליחה המדינה ומנהיגה, ובעיקר גורמי המודיעין הבכירים, להרדים מדינה שלמה ובעיקר צבא שלם. כיצד הצליח ראש אמ"ן במפגן ביטחון עצמי כזה לטשטש את עיני המנהיגים ולזרוע תחושת אופוריה בקרב הצבא כולו? זוהי שאלה שגם הספר הזה לא נותן לה מענה, ייתכן שאין לה כלל תשובה. בספר מובא סיפורם של החיילים הפשוטים, המ"מים, המ"פים והמג"דים, וכמובן סיפורו האישי והטרגי של בן שוהם, מח"ט 188 שנהרג בקרב. מממלא-מקום אלוף הפיקוד ועד למט"ק, מצב בו מצא עצמו לקראת סוף חייו. הספר מעלה גם אירועים לא ידועים כמו אי-העברת כוחות מחטיבה 7 לטובת חטיבה 188 - אירוע שמזכיר מאוד את תנועתה של אוגדה 143, אוגדתו של אריק שרון, במשך יום שלם דרומה, כאשר אחותה הצפונית, אוגדתו של ברן, נשחקת וזועקת לעזרה. גם שם וגם פה נוהלו הדברים על-ידי מפקדים כריזמטיים אשר פעלו בשטח על-פי ראיית הקרב שלהם לגבי כוחותיהם, ולא מתוך ראייה של המערכה כולה (עמוד 256 בספר). אירוע נוסף מתייחס לעובדה שהפיקוד לא העביר התראה למלחמה לכוחות הכפופים, אלא התייחס לפחות כלפי הרמות הכפופות אליו כאל יום קרב. נכון, שמבצעית, אולי הדבר לא שינה דבר, מכיוון שפעולות מרתיעות ומקדימות נאסרו על-ידי גולדה מאיר בהמלצת דיין (שניים שחטאם לא יכופר לעולם ועל מצפונם ההיסטורי יעיקו 2,500 חללי המלחמה), אבל לפחות בכל הקשור להבנת החייל את העומד מולו, היו הדברים שונים. אני זוכר שגם בגזרת סיני לקח לנו להבין שזו מלחמה רק לאחר שלושה ימי לחימה (עמוד 309 בספר). בספר מתואר מצב בו מבקשים מפקדי החטיבה סיוע אווירי בתחילת הלחימה, ונמסר להם שכוחות האוויר מופנים לסיני כי שם המערכה הכבדה... כחיילים בסיני, שאלנו מדוע איננו מקבלים סיוע אווירי, ואז נמסר לנו שחיל האוויר כולו מסייע ברמת הגולן... הספר "על בלימה" הוא ספר שאינו קל לקריאה. תיאור האירועים ומה שחוו לוחמי החטיבה אינו פשוט ואפילו מצמרר בקטעים מסוימים שלו. בנוסף, המחבר לא חוסך מהקוראים תיאורים מפורטים לגבי אופי הפגיעה של חיילינו - דבר שאישית הייתי נמנע ממנו לטובת משפחות החללים לפחות. לדעתי, זהו ספר חשוב, וטוב שנכתב. בוודאי שהוא הביא ומביא שלוות נפש מסוימת ללוחמי החטיבה שלחימתם נשכחה והושכחה. מומלץ ביותר.