שמה של אסופת השירים שלפנינו - "אהבה היא שיחתי" - נגזר מפסוק מהמזמור האקרוסטיכוני (כפול שמונה) – תהילים קי"ט 97: "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי", פסוק המשמש כמוטו לספר. המשתמע מכאן הוא שהמשוררת מתייחסת אל האהבה בקדושה - כשם שמשורר המזמור שח כל היום באהבתו אל תורת ה' – כך שחה המשוררת על האהבה.
ולאחר הקדמה זאת, ולפני שקוראים את השירים, מנקרת בראשו של המחזיק בספר המחשבה: מה נותר עוד לשיר על אהבה, ולא הושר כבר לאורך הדורות – ועוד בקדושה? ועוד דבר: ספרי השירה הרואים אור לאחרונה כתובים ללא חרוז, ללא משקל, בשפה רזה שברזות – עד שהקורא שואל בצדק: למען קצת רעיונות שחוקים הכתובים בשפה שאיננה טובה משלי – אני צריך לטרוח?
אני מודה שספקות כאלו מילאו את ליבי לפני שהתחלתי לקרוא את האסופה הנ"ל של לאה טרן, ואני מודה בדיעבד שנחלתי אכזבה נעימה. נכון, השירים כתובים בשורות קצרות מאוד, וללא פיסוק, ולרוב ב"חרוז לבן" (יש גם חרוז חלקי – עמ' 7, 9) – ואין בכך כדי לחרוג מתלם המודרנה, אך בתוכני השירים יש בהחלט סטייה מדרך המלך. ומהי דרך המלך היום בכתיבתן של יוצרות מובילות? – דרך המלך היא דרך המלכה, זו הרואה בעצם קיומם של הגברים מפגע ומכשול לקידומה של היצירה הנשית. הקו הזה מובל על-ידי ענת גוב, יהודית קציר, שולמית גלבוע, דורית זילברמן ואחרות. יצירות ספרותיות, בהן מושא האהבה, המשיכה והתשוקה הגופנית הוא גבר - הן ממש נדירות, אם לא מדובר בספרות הומוסקסואלית. היום זה בון-טון לתאר את הגבר כסרח עודף, שכל יתרונו-חסרונו הוא בכוחו הפיזי. רחשי לב חמים מצד יוצרת כלפי מושא אהבתה נתפסים כאנכרוניסטיים.
והנה, באסופה של לאה טרן נמצא שפע של שירים המתארים בלי בושה, בלי התנצלות, תשוקת בשרים עזה כלפי גבר אהוב. להלן טעימה:
שיר מחשמל חשמל פיךָ
חשמל גופךָ
חשמל נשמתךָ
מצית
מדינה שלימה
ואור עיניךָ
מדליק חנוכיות בעיניי
מעמיק לתהומות שורשיי
מגיע למרומים בקולות
המלאכים השומרים
חשמל פיךָ וחשמל גופךָ
מצית מנורה שבעת קנים
ושַמָש בה אחד
מדליק ומדליק
[עמ' 14]
בשיר זה יש רמזים לקדושת מעשה האהבה, כפי שהובטח בשם האסופה ובמוטו: "חנוכיות", "מרומים", "מלאכים", "מנורה שבעת הקנים", ויחד עמם יש גם קריצת עין שובבה: "חשמל פיך / ... מצית / מדינה שלימה" – ומי איננו זוכר את השר יעקב מרידור שהבטיח בשנות השמונים של המאה הקודמת שידליק מדינה שלמה עם מנורה אחת, עליה שוקד "מדען" ברמת-גן. וכן, ממרום הדימויים המקודשים יורדת המשוררת במפל אירוני אל עינוגי הגוף המוסתרים מעין: "ושַמָש בה (במנורת המקדש!) / מדליק ומדליק".
ובמקום אחר:
אני כאן כותבת הוגָה חושקת אני כאן לא נוטשת אוהבת את אורֶך רגליךָ עיניךָ את תואם עומק הליל בעיניךָ פשטותך בעירום מתחיל ואינו נגמר אתמול בחרתי בךָ למלכות והיום אתה שֵם חַיָה [עוד פעם בחיי אהבה, עמ' 38]
בין שירי האהבה של לאה טרן ניתן למצוא שירי קונסיט (שיר המתמיד לאורכו בדימוי אחד) ייחודיים; הרי דוגמה:
רומנטיקה כשנרגע היום מעיסוקו
נשארים לי חלליו
והבל נשימתי
מסתובב כדלת על צירה
אינספור כניסות ויציאות
מחפש להיצמד אל פיךָ
כותב בדידותי
על מסך מחשב מואר
כשנרגע היום מעיסוקיו
קמה כלביאה משחרת
לטרף מילותיך ענוגות
כאצבעות הליל
מתדבקות חרש
על מקושי מקלדת אהבתי
[עמ' 23]
בימינו אלה, כשכל ההוויה התרבותית סובבת סביב למחשב – גם דימויי האהבה סובבים סביב אביזריו – "כניסות ויציאות", "מסך מחשב מואר", "מקושי מקלדת" – וכל אלה בונים לשון פיגורטיבית המתנתבת אל עולם הארוס.
אגב, "הלביאה המשחרת לטרף" שבשיר זה היא מן הסתם בת זוגו של האריה מהשירים "אם תראי אריה בשמש", "אריה יש לך טלפון", "רעמת האריה" (עמ' 29-26). פשוט לקנא בו...
באסופה הזאת אהבתי גם את "ההתכתבות" של המשוררת עם ספרות מוכרת קודמת. הרי דוגמה:
נשים קשורות רגליים שבירות כספלי חרסינה מציעות עצמן למרבה במחיר מדברות סינית איש לא יבין אני מדברת אליך סינית אינך מבין [פרפר מכונף בשערי, עמ' 12]
השיר "מתכתב", כמובן, עם ספרה של סביון ליברכט "סינית אני מדברת אליך" (כתר, 1992), שלימים היה גם למחזה שהוצג על בימות. בחטיבת הכתיבה הזאת ראו גם את השירים "אהבה זה עניין לעסוק בו" (עמ' 8), "פנלופה מחכה" (עמ' 34).
מחוץ לחטיבת שירי האהבה יש באסופה מספר שירים טעונים מאוד, המפעימים לב בעוצמתם. אתייחס כאן לשניים מהם:
קדיש הנה אני מסתתרת
מאחורי הגה מכונית היונדאי
העולה בשער הגיא
לבל יראני אלוהים וחי
כך אני חומקת מעיניו
בכביש אספלט שחור פתלתול
בצידו משוריינים שרופים
מנסים לזרוע בי
קדושה ואימה
מולֶקֶת לסָפֵק ראש
לקרוא קדיש
כשיר אהבה
על אחי התאום
ב
מאה שערים [עמ' 58]
כידוע, יהודים חרדים נוהגים לומר קדיש על ילדיהם אם הם חס וחלילה משתמדים או מתפקרים. המשוררת כאן קוראת קדיש על אח תאום שאבד לה בעולם החרדי הסגור במאה שערים, ולא רק הקדיש מתהפך, אלא כל הוויית הקדושה: בתורה אומר האל למשה: "כי לא יראני האדם וחי", והאל מסתתר שם כדי שמשה יראה רק את אחוריו, ולא את פניו [שמות ל"ג, 23-17]. ואילו כאן מסתתרת המשוררת מאחורי הגה המכונית, כדי שהאל לא יראנה וחי... אבל התהפכות היוצרות, והקדיש המהופך אינם מאיינים את אהבת האחות: "לקרוא קדיש / כשיר אהבה". (ראו גם את השירים "מאה שערים", עמ' 76, ו"אחרית דבר", עמ' 95.)
שיר מכמיר לב הוא "נפלאות הבריאה" (עמ' 61), שם נפעמת המשוררת מיופיו של נכדה הרך, ושוב יש שימוש בהיגדים המרמזים בהיפוך על ההלל חסר השחר לאשת החיל [משלי ל"א, 30]: "הן שקר אין ליופי / ולא הבל לחן". יופיו של תינוק משאיר את האדם פעור פה אל מול נפלאות הבריאה.
אין טוב מלסיים רשימה קצרה זאת על לאה טרן בשיר המלבב החותם את האסופה:
אחרית דבר שתהיה לי בטן שטוחה להביא את תות אנח אמון לרות המואבייה שיצמחו לי כנפיים לרקוד עם אחי התאום סמבה בחוטיני בקרנבל ריו בשמיים להיות ג'ין חברתו האהובה של טרזן מלך הקופים לקרוא קדיש בטיים סקוור מול מאה אלף איש ובמאה שערים עם אברכים כהי עיניים לאכול ארוחת בוקר על הקילימנג'רו לרכוב על דוב לבן בקוטב הצפוני להתנדנד בערסל בטרינידד מול שקיעה אדומה של אגוז קוקוס לשיר עם אלטון ג'ון על ליידי די לשתות תה אנגלי עם טד יוז וסילביה פלאת אני רוצה אותך כאן לידי על המיטה הגבוהה והמזרן שעה אחת ביום [עמ' 95]
יש בשיריה של לאה טרן שובבות, יופי, חוכמה ובעיקר – כנות.
