סיימון סינג מדורג אצלי גבוה (ולא רק אצלי) כסופר מוביל במדע פופולרי. ספריו המעולים כמו "המפץ הגדול", "סודות ההצפנה" ו"המשפט האחרון של פרמה" חיזקו אצלי את ההכרה שמדובר בסופר מחונן בתחום זה. איש מדע שמצליח בשפה ברורה להבהיר סוגיות קשות ולפשט אותן גם למי שהמדע אינו מקצועו העיקרי. בגישה חיובית ואוהדת זו ניגשתי לקרוא את ספרו האחרון (יחד עם אדזארד ארנסט) "ריפוי או פיתוי". האמת, ממה שקראתי בכתבות המקדימות ליציאת הספר חששתי מעט, אני מעט מנוסה כתלמיד אומנם בחלק ממה שמכונה רפואה משלימה (ויש אומרים "אלטרנטיבית") והדברים שצוטטו מפיו נשמעו לי מעט לא מדויקים ובכל זאת ניגשתי בהתלהבות לקריאת הספר הזה.
בתחילה "זרמתי" עם הכתוב ואף נהניתי מהפרק הראשון בו נותן סינג סקירה רחבה על הניסוי המדעי ועל הדרך לניסויים קליניים. בשפה ברורה וקולחת מסביר סינג את המתודה הסטטיסטית שמשמשת אבן פינה לרפואה המערבית המודרנית, אבל בהמשך הספר, כאשר סינג נכנס לעומקן של חלק מן הרפואות המשלימות כמו הומאופתיה, אקופונקטורה ועוד, גדלה השתוממותי מהבורות שסינג מגלה ומחד-הצדדיות שבה הוא בוחן את ה"עובדות" שהוא מביא.
לקראת סופו, הספר הופך לכמעט בלתי נסבל. נראה כי סינג שבוי בשנאה ממש לכל העולם הרפואי המשלים ובניגוד גמור לאנשי מדע, הוא תוקף בצורה בוטה ובניסוחים בוטים את העולם הזה ללא אבחנה, ללא בקרה ובעיקר ללא כל אובייקטיביות, שהיא אבן הבוחן לבחינה מדעית שבשמה סינג כותב את הספר.
יש עשרות רבות של דוגמאות לחד-הצדדיות של סינג, ואני מניח שהקורא לא ממש ימצא בהן עניין, אבל דוגמה אחת אביא בכל זאת. בהתייחסותו לדיקור הסיני, כותב סינג כי איגוד הבריאות העולמי מצא במחקר כי השיטה יכולה להועיל במצבים מסוימים וזאת לאחר שציטט ממצאים של ארגון זה כאיכותיים. אבל במקרה זה טוען סינג כי על-אף אמינותו, הארגון טעה באבחנתו, בין היתר כי יו"ר הוועדה שדנה במחקר על הדיקור הסיני, היה סיני בעצמו - מה שמחשיד אותו כבעל הטיות לטובת הרפואה הסינית. לשיטתו של סינג, ההומאופתיה היא שקר מוחלט (היות שלדבריו, בתרופה ההומיאופתית אין שמץ של חומר פעיל בגלל הדילול הגבוה ממנו היא עשויה), גניבת כספי הציבור ואחיזת עיניים. בכל אותם מקרים שאפילו סינג נאלץ להסכים שהיא עוזרת, הסיבה היא אלמנט הפלצבו (בו המטופל מגיב היטב לתרופה בשל אמונתו שהיא יכולה לעזור לו ותו לא).
האקופונקטורה היא תרופת אליל, וחוטאים כל הרופאים שעושים בה שימוש, אומנם הסינים עושים בה שימוש אלפי שנים אבל לשיטתו של סינג, הכל "פלצבו" - מילה שהוא חוזר עליה מאות פעמים במהלך הספר להוכחה גורפת וסוחפת לכל השפעה חיובית שיש למי מהמטופלים בתרופות האלטרנטיביות.
כל הטיפולים האלטרנטיביים (תיקון, 99.9 אחוז מהם) מזיקים ומסוכנים, ולראיה הוא מביא את סיפורה של X מניו-זילנד שטופלה בהומאופתיה ונפטרה, ואת סיפורה של Y שנפטרה בקנדה בגלל טיפול אלטרנטיבי. זו בוודאי הוכחה מדעית לנזק שגורמות תרופות אלה...
לשיטתו של סינג, ברפואה המערבית אין נזקים, כל המטופלים מבריאים, אין בהם מתים או נפטרים, אין לתרופות המערביות תופעות לוואי, הן אינן עולות כסף, הן אינן מסוכנות - בקיצור, הן מושלמות...
סינג מצטט את היפוקרטס אבי הרפואה:
"ישנם למעשה שני דברים, מדע ודעה הראשון מוליד ידיעה, השני בורות." לצערי, כמעט לאורך כל סיפורו של סינג הוא מפגין בורות בעובדות ודעה קדומה ונחרצת, כמעט בלתי נסבלת מכל אדם, ובמיוחד אינה נסבלת בעליל כאשר היא נכתבת על-ידי איש מדע. בספרו זה, נפל סינג לדעתי, ובגדול. נותר לי רק לקוות שזו לא הייתה דעתי בסיום קריאת ספרו "המפץ הגדול" אילו הייתי אסטרונום.
מחמת חד-צדדיותו, הספר אינו מומלץ (לא הייתי מאמין שאי-פעם אכתוב כך על הסופר סינג) ואולי הספר דווקא מומלץ למי שמתלבט האם לתת מקום בחייו גם לרפואה משלימה. ההתקפה החד-צדדית שלו וחסרת ההיגיון מצביעה בעליל שהתנגדותו ואף שנאתו לרפואה זו יכולה להוות המלצה הפוכה לקורא הפתוח.
