החריזה המהדהדת בנפש, היא שמעניקה את רגעי העדנה והסיפוק ליוצר. יצחק קפלן, שהביא לפנינו את פרי ביכוריו בספרו הנוכחי "בגובה העיניים", מגיע אלינו ממקום אחר, מקום בו הדת והאמונה מהוות מוליכים עיקריים בחיי האדם בכלל וביומיום בפרט. לכאורה, אין צורך להביא דבר 'הלכי הנפש' בפני אחרים (בשל צנעת הפרט). אך הצורך הקיומי והפיזי המתקיים יש מאין, דורש לצידו את יתרת הנפש להיזון בין הרציונאלי ללא-רציונאלי, להשיח מחשבות, תחושות וריגושים - הקשורים בין האלמנטים השונים, והם בעלי השלכות נורמטיביות להמשך הדרך.
מכאן, היוצר זקוק לעין בוחנת המבחינה בין 'טוב' לבין 'רע'; בין 'טוב'; לבין 'טוב מאוד'. וכן הבנת ניואנסים בעלי משמעויות שהשלכתן מנוגדת לרוח הדת ולאמונה. ואכן, מקצת מהדברים הללו מעלה יצחק קפלן ביצירותיו הנוטות לאקספרסיוניסטי.
הנה הוא מנהל את המו"מ עם עצמו מול אדם שלישי או מול נושא מסוים... אך מה, אין לו כלל צורך לאשרר את נכונות מחשבותיו ואמירותיו. כל שהוא זקוק לו, זה כלי כתיבה לביטוי. סגנון הכתיבה שבחר, משרת נאמנה את המטרה.
תינוק בן יומו (נטול 'דעות קדומות') יוכל לתת את הדעת בקלות יתרה לתרחיש זה או אחר מתוך אינסטינקטים וחושים בריאים. יחד עם זאת, ההבחנה בדקויות שונות מפרקי חיי האדם הבוגר, חייבת לנבוע ממעיין הנפש וההיגיון האולטימטיבי, ולא רק מאינסטינקטים גרידא.
ביצירות המועלות בקובץ שלפנינו, נפגשתי לא אחת עם שורות חזקות שיש בהן מין גילוי מוקדם ויצוק, אשר נדיר למצוא במחוזותינו. ואולי דווקא בשל כך, חשבתי כמה קל ויפה היה נראה העולם לו אימצו אנשים חשיבה 'נקייה' ופשוטה - שאין בה 'התנשאויות', 'התנצחויות' ו'מחיצות' כמשפטיו של יצחק קפלן. ראה פסוק (עמ' 11):
"בְּיוֹם שֶׁבוֹ בָּתֵּי קָפֶה /הוֹמִים מִסַּקְרָנִים/ וְהֲרְחוֹבוֹת וְהַכְּבִישִׁים מְצֻפִּים בִּשְׁלוּלִיּוֹת/בְּגַֹּבַה הָעֵינַיִם/אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים//וְלֹא מִשׁפָּט נָדוֹשׁ/אֲנַחְנוּ מְנַסִים לִשׂרֹד/וְזֶה מַה שֶׁעוֹמֵד בָּרֹאשׁ"... בהמשך הדברים משקף המשורר את האמונה על דרך תובנת ההישרדות (עמ' 14):
"לְאוֹרֶךְ הַיְּמָמָה,/יֶשְׁנָן שָׁעוֹת שֶׁל מַחֲשָׁבָה,...//...רַק מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת/תָּבֶאנָה תּוֹצָאָה...//...שֶׁרַק בָּהֵן אֶפְשָׁר לִתְלוֹת תִּקְוָה וּלְהָבִין אֵיךְ מַחֲזִיקִים כָּאן מַעֲמָד"... 'החשיבה החיובית' היא דרך חיים חסידית ונראה כי הכותב מדריך (ללא הטפת מוסר) ל'דרך' הנכונה. בשיר (עמ' 22) נרשם:
"אֲנִי עַקְשָׁן/אֲנִי כָּזֶה קַפְּדָן וְלִפְעָמִים אֲנִי נֶחְפָּז,/נֶחְפָז לִדְרשׁ/אֶת הָאֱמֶת,/אֶת הַטּוֹב, הַאֲמִיתִּי/וּמְקַוֶּה שֶׁהָעוֹלָם/יֵלֵךְ אִתִּי"... במשפט ישנה ליברליזציה ופתיחות אדירה בהגדת הנפש ללא כחל ושרק (עמ' 31):
"אָדָם עִם עֶקְרוֹנוֹת/עוֹמֵד בַּפֶּרֶץ/וּמְנַפְנֵף עִם הָאֱמֶת/ לְמִשֶּׁהוּ שֶׁמַחֲזִיק בְּעִקָּרוֹן אַחֵר,/לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן"... ניכר כי היצירות שכאן צמחו מאורחי-חיים אנרגטיים המשתנים חליפות ומאליו. המעברים בין 'שפל' ל'גאות' הוסיפו נדבך חיוני ליצירות המובאות, כשבצידן מוסר השכל ותובנות.
לא לחינם מצביע ומבקש המשורר (עמ' 32):
"אַל תוֹצִיא לִי אֶת הַחְשֶׁק/לְהַפְסִיק לִכְתֹּב/בִּגְלַל נִקּוּד, בִּגְלַל פְּסִיק/בִּגְלַל שֶׁזֶּה לֹא טוֹב...//...כִּי הָעִקָּר זֶה הַמִּבְנֶה/וְהַנְּשָׁמָה וְגָם הַקֶּצֶב/כִּי אִם תּוֹצִיא לִי גַּם אֶת זֶה,/אָז יִשָׁאֵר הָעֶצֶב"... אני לבטח לא אהיה זאת שאומר ליוצר יצחק קפלן אל תכתוב... ולא נראה כי אי מי ינסה לעצור בעדו, זאת מפני שאין טוב מקריאת הקובץ להוכחת סגולותיו בכתיבה. אישית, אני כבר סקרנית לצאת הקובץ הבא פרי עטו.
