מוראותיה של מלחמה עקובה מדם, בה החיילים נלחמים בבוקר, מותשים בצהריים, רעבים בערב, ובלילה הם קוברים את מתיהם בבתי קברות - כל אלה מתוארים בצורה ישירה ממי שחווה את הארועים באופן אישי - יורם קניוק - בספרו "תש"ח".
יורם קניוק במסע עצמי, שישים שנה לאחור, בהיותו חייל בפלוגת הפל-ים של הפלמ"ח, שהצטרפה לגדוד הרביעי והייתה שותפה בקרבות הקשים בדרך לירושלים.
קניוק כחייל צעיר מביא את סיפורו האישי מקרבות קשים, כמו קרב סן סימן המפורסם, בו כמעט הוכרעו כוחותינו ועליו אמר רפול כי היה זה הקרב הקשה של חייו, ומקרבות נביא סמואל הנעלמים בהם שר ההיסטוריה (יחד עם גורמים נוספים) דאגו להסתיר את הכישלון הצבאי ואפילו לא ללמוד את הלקחים ממנו.
קניוק מביא את סיפורה של החברה, בה הפצצות של אוכלוסיה בעורף לא היו חריג, המחסור בתחמושת ובציוד היה סטנדרט והרעב האמיתי לאוכל היה נחלתם של חיילים רבים. גם אז לא נפקד מקומם של החיילים המצוחצחים בעלי הדרגות והמדים בעורף...
קניוק מביא תיאורים קשים מהמלחמה הקשה ההיא, חלקם מזיכרונו הברור, חלקם מעשה שטן, היו או לא היו, הזיכרון מתעתע אחרי כל-כך הרבה שנים או אולי לא, אולי זו הדרך להשאיר לכולנו חילוץ מהעבר שהיינו רוצים לשכוח.
יש לנו בארץ הרבה מלחמות ועוד יותר הרבה קרבות, וגם ספרי מלחמה לא מעטים, אבל סופרים-חיילים זה בהחלט נדיר, וזהו אחד הספרים הבודדים שנכתבו על-ידי סופר-חייל.
ספר לא קל, אבל בהחלט מומלץ.
