יהודה שנהב, פרופסור מרצה בפקולטה למדעי החברה, סוציולוגיה ואנתרופולוג באוניברסיטת תל אביב, פרסם ספר בשלב זה בעברית, ושמו: "המלכודת של הקו הירוק". הוא מתכוון להוציא לאור מהדורה בשפה האנגלית.
מחבר ספר זה, אשר עולה בקנה אחד עם אידיאולוגיית ערפאת מאשר עם זו של הרצל, מבטא את התזה הבאה בספרו:
"הפתרון הצודק לסכסוך הישראלי פלסטיני הוא לא שתי מדינות, אחת עבור כל אומה, אלא מדינה דו לאומית אחת, שגבולותיה יהיו נהר הירדן במזרח והים התיכון במערב".
שנהב מתעלם, במכוון או מתוך בורות, מהתקדימים של מדיניות דו-לאומית. כיום, לדוגמה, המקרה של צ'כוסלובקיה שחולקה לשתי מדינות - צ'כיה וסלובקיה. או הדוגמה של פיצול רב-לאומי כמו יוגוסלביה, שחולקה לשש מדינות נפרדות - סרביה, מונטנגרו, קרואטיה, מקדוניה, סלובניה, בוסניה הרצגובינה, ואולי עוד מדינה, קוסובו; אשר מבחינה אתנית יש לאוכלוסייה יותר מהמשותף עם אלבניה מאשר לסרביה. תקדימים אלה ממחישים את חוסר היציבות של מדינות עם יריבות אתנית או דתית.
העתיד של מדינה יהודית וערבית דו-לאומית, עלול להיות יותר דומה לצפון אירלנד, בה קתולים ופרוטסטנטים הורגים אחד את השני. ולא כבמקרה המיוחד של שווייץ, מקום בו אנשים מדברים צרפתית, גרמנית ואיטלקית.
ראוי להזכיר הביטוי הפופולארי: עדיף להיות "ביחד, אבל לא כביצה מקושקשת". שנהב טוען שהקו "הירוק" (על-שם צבע המסמן הגבול במפת שביתת הנשק שסיימה את מלחמת העצמאות בשנת 1949) אינו חוקי משום שהוא נותן לפלסטינים פחות מ-20% של השטח הנמצא בין הירדן והים התיכון, כאשר תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 נתנה 45%. הישראלים צריכים להבין שהם חייבים לקבל את תוכנית שנת 1948 כתנאי הכרחי לפתרון הסכסוך.
פרופ' שנהב סובל, כמו הערבים והשמאל הקיצוני, מאמנזיה סלקטיבית. הוא לא זוכר (או ליתר דיוק, לא רוצה לזכור) כי הערבים, הן הפלסטינים והן המדינות השכנות, דחו את תוכנית האו"ם, בעוד שהיהודים קיבלו אותה. שישה צבאות ערב פלשו לישראל במטרה להשמיד את המדינה היהודית שזה עתה קמה. הם הובסו וגורשו במחיר חייהם של 6,000 יהודים (1% מכלל האוכלוסייה באותה תקופה). מסמך הפסקת האש חתום בידי שני הצדדים שהכירו במציאות הנובעת מהכישלון של התוקפנות הערבית.
שנהב טוען שהקו הירוק אינו פותר את הבעיה של שישה מיליון פליטים פלסטינים אשר נשללת חזרה בערים שם הם התגוררו עד 1948. ישראל חייבת להכיר בכך שערכה טיהור אתני, וכן חייבת לקבל את שיבת הפליטים הפלסטינים.
להלן כמה נקודות שפרופסור שנהב היה צריך לקחת בחשבון:
- 400,000 או 500,000 פלסטינים שנמלטו מהערים ומהכפרים שלהם בשנת 1948, עשו את זה לבקשת צבאות ערב, שביקשו יד חופשית להשמיד את היהודים, וגם הבטיחו לפלסטינים שיוכלו לשוב תוך מספר שבועות.
- היו חילופי אוכלוסין. כמה מאות אלפי יהודים שחיו בארצות ערב במשך אלפי שנים, גורשו או נאלצו לברוח. בישראל נקלטו בהצלחה על-ידי האוכלוסייה, בניגוד לפליטים הפלסטינים שאחיהם הערבים עד עתה לא איפשרו להם קבלת אזרחות של המדינות בהן הם חיים, במשך שלושה דורות. הם נאלצים לחיות במחנות עלובים, ומחוסרי זכויות אזרח.
- החזרת מיליוני הילדים והנכדים של הפליטים המקוריים הפלסטינים (המקרה היחיד בהיסטוריה שבו צאצאים ירשו את המעמד של פליטים) לשטח, אשר מאז 1948 שייך לישראל, יגרום לרוב פלסטיני מכריע, ולמיעוט יהודי. אם ההיסטוריה תחזור על עצמה, היהודים יהיו במעמד דהימי (dhimmy) (=אזרחים מדרגה שנייה).
שנהב מציע: הפתרון של שתי מדינות, אינו מציע תקווה ל-1,200,000 פלסטינים החיים כיום בישראל, שבה, למרות שיש להם אזרחות ישראלית, הם נטולי הזכויות הפוליטיות כקהילה לאומית, והם תחת משטר של אפרטהייד.
הזכויות הפוליטיות הן של אנשים פרטים ולא של קבוצות אתניות, כי אחרת זה יהיה כמו לקיים מדינה בתוך מדינה, וזו הנוסחה היעילה ביותר כדי להרוס את המדינה היהודית.
ההאשמה של אפרטהייד זהה לשנאה, דעות קדומות או בורות ואנטישמיות (במסווה של אנטי ציונות) נגד ישראל. אם המרצה שנהב יפתח את עיניו, יבחין שלפחות באוניברסיטה שלו, יש נוכחות בלתי מבוטלת של תלמידים פלסטינים וחלקם אף חברי הסגל.
שנהב כתב: לפני מספר שבועות, עבר בכנסת חוק המגדיר את היהודים-הערבים כפליטים. זה לא נעשה לטובת היהודים-הערבים, אבל כדי לאזן את הזכויות של הפליטים הפלסטינים. מניפולציות אלה רק משמשות ליצירת יריבות בין יהודים לערבים הפלשתינים.
שנהב מכנה בשם "יהודים-ערבים" יהודים יוצאי מדינות ערב (אך כתב את זה מבלי שהתייעץ עם היהודים האלה, וספק אם זה יתקבל בהערכה ובתודה על-ידי היהודים המזרחים). מוזכר בספרו כי ההבדל החברתי, היחסים הפוליטיים והכלכליים בין אשכנזים ומזרחים גדלו, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הסטטיסטיקה. להפך, מספר נישואי תערובת הולך וגדל, הווה אומר כי בעוד שני דורות אף אחד בישראל לא יוכל להיחשב אשכנזי או מזרחי (דוגמה אישית: יש לי עשרה נכדים, רק שלושה יכולים להיחשב אשכנזים בהחלט. לאחרים יש אחד או יותר סבים מזרחים).
באוניברסיטות בישראל, במקרים רבים, כמו של שנהב, יש אקדמאים ישראלים אנטי-ציוניים ואנטי-ישראליים, אשר תורתם והרצאותיהם יתקבלו טוב יותר בעזה מאשר בתל אביב.
מה דוחף את האנשים האלה להרגיש כך, שיש להם אהבת-אחים נוסח קין כנגד עמם הם? הייתכן שזו האידיאולוגיה השמאלנית הקיצונית שלהם, או שנאה פסיכופטית שלהם, או שניהם ביחד?
