ספרו של אהרון ירושלמי נשאר רלוונטי גם לימינו אלה. המאבק שלו הוא המאבק שלנו. אהרן ירושלמי פורש בפנינו יריעה שלא נשכח לעולם: תקופה כל-כך רחוקה במבט כל-כך קרוב, כל-כך אינטימי וצורב. החיים במחנות שבויים בימי מלחמת העולם השנייה, המסתור בבתיהם של תושבי עיירות שונות, הבריחות הנועזות - כל אלה מתוארים במכחול של אמן הזוכר כל פרט, המרגיש כל גוון של רגש ושל תקווה.
הרומן משופע בתיאורים מרתקים של חיים בדירות מסתור ביוון. דרך התיאור של המאבק האנושי מצליח ירושלמי לשזור את עלילת הקיום של העם היהודי: אנו חשים את חרב ההסגרה המאיימת מעל בכל רגע, את הלבטים, החששות, את אימת החיים כצל נרדף, ובצד כל זאת הניסיונות להתערות בקרב הפרטיזנים ביוגוסלביה.
אבל, כל אלה ומעללי הבריחה המדהימים הם רק תפאורה לבניין האמיתי, שהציב אהרן ירושלמי: הזיכרון. מהות האדם כאדם. היכולת לשרוד ולשמור על ערכים אנושיים בתקופה כל-כך מפלצתית. כשאתה קורא את הדברים, את ההרהורים, את חשיבות הערך האנושי, אתה נזכר בייחודו של העם הזה, את מאבקו לחירות.
בסוף המסע האחרון אל החופש, כאשר הגיבור וחבריו עוזבים את העיירה היוגוסלבית טופוסקו ורואים כבר את האור המתקרב מקצה המנהרה, מעיר לו אחד החברים:
"בעוד זמן מה אם נצליח להיחלץ מארץ זו, איש מאיתנו לא יזכור אותה". באותו מעמד נותרה ההערה הבוטה ללא מענה, אך כיום, ממרחק שנים, כותב המספר תשובה לאותו חבר לנשק ומעמיד באור אחר את מקומה של אותה עיירה נידחת:
"אתה טועה, זכרה נצרב בקרב. כל כפר, כל שביל, כל תנועה שעשינו, כולם יהיו חרוטים במוחי. אבל לא אמרתי זאת במלים. כי זה המקום...שנתחזקה בי התקווה" (עמ' 542).
הקריאה הקולחת במסכת האירועים המרתקים אינה צריכה להשכיחנו שמדובר בספר שהוא הרבה יותר מיומן חוויות מסעיר. ירושלמי מעצב דמות של לוחם הבוחן את עצמו, את התמורות העוברות על חבריו, את הסערה המטלטלת את התקופה ואת סולם הערכים שלה - ולרגע אינו חדל מלבדוק את זהותו, את השייכות והקשר שלו לאנשים הזרים שעימם כרת ברית כדי לשרוד, כדי לנצח את החיה הנאצית.
גיבור הספר נאבק על הזכות להילחם כחייל חופשי וכל דרך אחרת פוגעת בערך המאבק. כאשר האונייה סופגת מטחי אש של מטוסי הקרב הגרמניים ופלוגתו נופלת בשבי הגרמני, חש הגיבור תחושת אובדן קוסמית:
"הזמן התנכר לנו והתלכד בשורות האויב נגדנו. הלילה, שכה מיהר להסתיים, נישל מאיתנו את הזכות לחופש. מרגע זה ואילך, שוב לא נהיה חיילים בתוך מסגרת צבאית...אנו שבויים!" (עמ' 15).
החלוקה האתנית במחנה השבויים מבהירה לגיבור היהודי כי היותו חייל בבריגאדה בריטית אינה מזכה אותו בשוויון עם חבריו האנגלים. די מהר הוא נוכח שנקלע למצב קיומי מהותי יותר, לתובנה קשה - לשבוי חיים אחרים וחושים אחרים:
"חוש הריח שלו מחריף, פתע מתחדד-מתביית בתוכו חוש ששי, שהתקהה בחייו האזרחיים. תאמרו: כמו אצל חיה. אכן, עד כדי כך" (עמ' 17).
האבחנה הזו בין מצבי אנוש ומצבים הפוגעים בצלם האנוש מלווה את הגיבור לאורך כל הקורה. התחושה היא, שאנו צופים במסכת של אירועים צבעוניים ומותחים, אך כל העת היד על הדופק: הגיבור בוחן את רגשות חבריו, את קשרי האנוש עם התושבים היוונים המסכנים חייהם כדי להסתירו, את מסכת פחדיהם, רגשי הקירבה והרעות יוצאי -הדופן, החשדות, החששות. מי שקורא באפוס הזה של המאבק, חש אט-אט שהוא חלק ממסע רגשי, מהרפתקה אנושית די סבוכה, די קרובה.
אתה חש שאתה נכנס לעורו של הגיבור, שותף לחרדותיו, לאהבותיו, לתקוותיו. השאלה עולה מאליה: מה מניע בחור צעיר להותיר מאחור בארץ ישראל, אישה וילדה קטנה ולצאת לדרך לא ידועה בשירות הבריגאדה הבריטית כחייל ארץ-ישראלי? הגיבור הנמצא בדירת מסתור ביוון, נראה לנערה היווניה, הלני, המסתירה אותו כטיפוס של אידיאליסט וחולם. הגיבור כמו משיב לה בהרהורי ליבו:
"אין זה חלום, נערה. ביקשתי לומר לה. רק חזרה אל המקום, שממנו נעקרתי. הוועד הלאומי, הלני, קרא לצעירים להתנדב לצבא הבריטי כדי ללחום בנאצים. ובן-גוריון חצב בלבבות. ומהר רקמו דבריו עור וגידים. האירועים, הלני, באו דחוסים זה אחרי זה, עד שאבד לי שעון הזמן. והנה אני כאן, הלני, אחד מתוך חבורה...רעבה שביקשה להגיע לחופש" (עמ' 177).
הקשר שאבד עם המשפחה בישראל מופיע בהבזקי מחשבה על האישה והילדה, קטעי זיכרון מתל אביב שטופת השמש, הזיות ודאגות. השילוב בין הקטעים המסעירים הקורים בהווה לבין הבזקי זיכרון ומחשבה אלה, יוצר פריזמה אנושית שדרכה אירועי ההיסטוריה לובשים פנים אחרות. היסטוריה דרך עיניו של היחיד.
הגיבור מקנא בחבריו המקבלים מכתבים מן הבית, מאנגליה, ויודע כי מצבו קשה: אסור לו להזדהות בקרב שוביו כיהודי ישראלי, ורק באמצעות תחבולה הוא מצליח בסוף הדרך לקבל מכתבים מהאישה בשם בדוי, כשגם היא נושאת במכתביה זהות בדויה. הגיבור חש צורך לקבל מכתבים כדי לשמור על קשר עם העולם האנושי, לחוש שדואגים לו, והוא נענה לפניית מתנדבות אנגליות המאמצות אותו כחייל שבוי ומעבירות לו מכתבים וחבילות. גם בנושא זה נותן ירושלמי לכל הקשר הזה מאבק על צלם אנוש:
"המכתב מכיל מלים שבכוחן להחזיר את השבוי אחורה אל ההווה. עיניו רואות את החיוך, את העצב, את הגעגוע. ואולי פה ושם הוא מבחין בכתם. זו דמעה שנשרה מעינו, מעינם של הכותב, של הכותבת. המלים מעניקות לשבוי את התחושה של האני הנגזל. את הכאב על אובדן החירות. מלים, שעוקרות אותו לרגע מן ההווה ומחזירות לו את הצלם של אדם החופשי. את הצלם האנושי" (עמ' 363).
באופן זה חושף הגיבור באומץ דמות של רופא המשרת במכונת המלחמה הנאצית. רופא השיניים מקבל את השבוי המתלונן על כאבי תופת בשיניו ומבשר לו כי בפיו שלוש שיניים חולות. לגיבורנו השבוי ברור שהנה תכף יעקור הרופא את שלוש השיניים, בלי כל ניסיון טיפול או ריפוי. כאשר השבוי מוזמן לסדרת טיפולים נוספת, הוא שואל בתמיהה את הרופא:
"האם באמת, באמת יש סיכוי לרפא את שיניי החולות?". הרופא משיב לו:
"הבט בי... האם באמת אתה סבור, כפי שרווחות הדעות, שאינני יצור אנוש?" ובסוף השיחה מסכם:
"דע לך, כי אין שום מקום שאין בו אדם. ואתה שים מחסום לפיך, ואל תספר אפילו לחבריך" (עמ' 419). הרופא הגרמני חושש, שסיפורים על התנהגותו האנושית והרגישה עלולים לפגוע במעמדו בתוך ההיררכיה של צבא הכיבוש הנאצי. מתברר לנו, שגם במכונה הנאצית, היו חיילים, שידעו לשמור על צלם אנוש. בתקופה כה קשה ומפלצתית שבה שבויים מנסים לשרוד ולהיאבק על דמותם וערכיהם, גם בצד הרע היו נשמות טובות.
במהלך השנים שבהן הוא יוצר קשר עם משפחות יווניות, אנו עדים לקשרי אהבה וידידות עם צעירות יווניות, והרגשות בין אנשים זרים משני עברי המתרס מצוירים בקווים דקים ועדינים. גם הפריטה על מיתרי המתח המיני נעשית בעט מינורי ומאופק.
מיוחדת במינה היא פרשת הקשר בינו לבין מאריצה, אחת הנשים באחוזת הגרף, שם שוהים חבורת חיילים בריטיים במעמד של שבויים. אט-אט נרקם קשר מיוחד בינו לבין מאריצה. הצעירה הגרמנייה מבקשת מעט חום ותקווה. היא איבדה בעל במלחמה ויודעת במבט לאחור כי בעלה מת כאיש אס.אס למען מטרה לא צודקת. מאריצה והגיבור מחפשים משענת וקשר זה אצל זה, ורק בסיוע אומץ ליבה והסתכנותה, מצליחה החבורה לברוח מן המחנה באמצעות סירה, מפה ומצפן שמאריצה מצליחה לגייס עבורם. סיפור הקשר הזה מרתק, עדין, וכובשת לא פחות ההסתודדות וההזדהות של השבויים סביב האהבה המוזרה הזו: קנאה עצורה ועם זאת קורטוב של פרגון ותמיכה בחברם השבוי. מול מוראות המלחמה ואכזריות החיה הנאצית, נרקם כאן סיפור כה צובט, כה מעודן, כה טרגי. הגיבור יודע, כי בבית מחכה לו אישה אוהבת, וכי מעט החום שהוא מעניק למאריצה רק מיטיב עם האישה האומללה הזו, אך באותה מידה הוא מיטיב עם שהותו הקשה בנכר ללא אהבת אישה. רגעי החום בין השניים בבור החצץ הנורא, כשכל רגע עלול להופיע זקיף גרמני ולתופסם, רגעים אלה מצוירים ברגישות, בעין דומעת: אהבה טראגית, מכמירה, נוגעת ללב.
אותה ראייה של הסופר הבוחן עצמו כל העת, החושף שוב ושוב את הזווית האישית הכואבת של האירועים - וכך אנו עדים למבט מקרוב על מוראות המלחמה. המספר כואב את הצלקת הנותרת בטבע בשל הקרבות וההפגזות:
"בדרך מצ'אסמה חלפנו על פני כפרים. מאות גני פרי ונוי מוזנחים עצים קורסים מכובד פרי הדובדבנים, תפוחי עץ ואגסים ללא יד קוטפת. פרי חמד, שנועד לתועלתו של האדם נושר ארצה ונרקב. קשה לשאת את העובדה שהכיליון נגזר על הפרי..." (עמ' 522).
אין זה ספר רגיל שבו מתארים ביובש תלאות מלחמה והפגזות או עלילות מקובלות ומוכרות בנוסח מצ'ואיסטי של מחנות שבויים. חשוב למספר להעביר לנו את הפילוסופיה, שמאחורי הזמן שהתנכר לגיבוריו, את הפרספקטיבה והתחושה שיש במבט לאחור, באותה שיבה מאוחרת לכל אשר קרה - השכול, הכישלון התקווה:
"מצאתי את עצמי תמה, שמא במשך הזמן הלא רב ששהיתי בארץ זו החמצתי משהו, משהו עמוק יותר משנאה, פחד, הרס והרס? ואם כן, מהו אותו דבר שהחמצתי, לראות, להבין, לדעת? אולי אומללות הגורל הרובצת על תושייה ? בדומה, אולי לאומללותו של קין, שנגזר עליו להיות נע ונד כל חייו, נחרץ עליהם להילחם איש נגד רעהו כל הימים... שאלה נכבדה ומטרידה נוספת הייתה, לאן פנינו מועדות? והעיקה עליי התודעה, כי אנו נעים על גחלים רושפות כל העת?" (עמ' 533).
אהרן ירושלמי היטיב להעמיד רומן אוטוביוגרפי חי, נושם, מרתק ועם זאת רווי חוכמת חיים וכאב.
יפה לסיים רשימה זו בציטוט שמביא הגיבור במהלך מחשבתו על האירועים ההיסטוריים הטרגיים שבהם הוא השתתף ונבלע בהם:
"לספר את קורותיה של טרגדיה היסטורית, זו משימה קשה ומבעיתה פי כמה מאשר ליטול בה חלק" (עמ' 498).
