X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  ספרים
קרת. פתאום דפיקה בדלת [צילום: פלאש 90]
נענה לאתגר
פתיחת האלף הנוכחי, עם קריסת הסכמי השלום ופריצת האינתיפאדה, סימנה את היעלמה של חבורת 'המרד השפוף' של ספרות שנות התשעים. סגירת העשור הראשון מציגה את היענותו של ראש החבורה לדרישת קהלו לשוב אל מוקד היצירה. היענות כפויה ומיושנת שאיננה מהפכנית עוד. עם צאת ספרו החדש של אתגר קרת

ספרו החדש של אתגר קרת, החמישי במספר, הוא ספר העומד בסימן משבר. אין מדובר במשבר בחיים האישיים חלילה, וגם אין הוא מעיד במאום על משבר הפוקד את האומה. זהו משבר של אדם כותב בחיי הכתיבה שלו. על-רקע זה הספר נכתב וקריאה מיטבית בספר מחזירה אותו שוב ושוב להתמודדות עם מה שמכונה בעגת הסופרים "רייטרס בלוק", או מחסום כתיבה, אם תרצו.

התנגדות אחרונה לשינוי

כמו דברים מוכרים מדיי, לקובץ זה יש הנטייה להפיל עלינו עייפות. נכון הוא כי כמעט אין כאן סיפור ללא הברקה. ולא שלא חלה התפתחות מסוימת בדוברו של קרת: רבים מן הדוברים הינם גברים גרושים, רובם פלוס ילד, או ילדים. זה "הדפוק" החדש של קרת (אותו סתמאחד, כפי שנזכר לעיל) – האב הגרוש. וישנו אף סיפור בשם "עצומות" שמדבר על אב נשוי שחולם כל הזמן על ימי גירושיו ותוך כדי פינטוזיו אשתו כבר מתחילה בתנועה לכיוון (תוספת מידע תהרוס את הסיפור המוצלח). זהו מעין דין וחשבון של הסופר עם הפרסונה החדשה שאליה נתפס ועל האיומים שהיא נושאת בקרבה עבורו.
עוד חידוש, או עידכון, הוא עיסוקם של רבים מן הסיפורים בכסף ובתרבות התאגידים. לעתים זה הדובר ולעיתים חברו הטוב (דוגמת "לתפוס את הקוקוריקו בזנב"). קרת מתאים את סיפוריו לסביבה החדשה של ישראל הקפיטליסטית ותאבת הכסף של שנות האלפיים, ולרפורמות ביבי ואולמרט, שכבר הפשירו או הפריטו כל חלקה טובה עד בינונית. פריט נוסף שנכנס פה לרפרטואר (של 38 הסיפורים החדשים בקובץ) הוא זה של סדנאות הכתיבה. קרת מדגים עולם כתיבה חדש שעבר איזו מגמה של סטנדארטיזציה – שבו יש מתכונת לאיך עושים אמנות. ובעיקר, כיצד יש לדבר עליה. כי זה למעשה מה שעושים בסדנאות כתיבה - מדברים על סיפורים. אך מעבר לכך, קרת שמר בדיוק על אותו קצב, על אותה נשימה. הוא פועל עדיין בתוך אותה המשמעת, בתוך אותו סגנון – קצר, מתיילד ודיבורי כתמיד. והשינויים האמורים, על כל חינם, הם לא יותר מאשר מתיחת פנים לעולמו המוקדם. מול כל אלה, הקלאסיקה תמשיך לחייך את חיוך הגולגולת שלה ותלחש: "נראה אותך כותב רומן".
בקיצור, קרת בבעיה קשה. גם אם הקובץ כולל כמה סיפורים מצוינים, מצוין זה ציון לא מספיק במקרה שלו. מצוין הוא כבר היה כשהופיע לראשונה, אלא שאז גם היה מהפכני. קוראיו בחו"ל אולי ישמחו על עוד מאותו דבר, אבל בשביל ציבור הקוראים והכותבים הישראלי זהו קובץ מיושן ובלתי מספק, למעט כמה חידושים פה ושם.
יש לקוות כי קובץ זה מסמן אקט אחרון של התנגדות מצד קרת לשינוי הנדרש ממנו. להפיכתו שוב לאמן ניסיוני במובן המלא של המילה. לאמן שמוכן לעמוד בניסיון של שנותיו. ניתן אולי להאיר קובץ זה באור מעט גואל יותר, ולקוות כי התנועה כאן היא תנועה מסכמת - תנועה שנועדה לאסוף ולשזור את קצוות החוטים הפרומים שהניח לפנינו קרת המוקדם של "צינורות" ושאר הקבצים - וכי קובץ זה יש בו כדי למצות את המהלך ולסגור אותו בג'סטה מנצחת, להגיד את המילה האחרונה באותו קרב בלתי נגמר של האמן עם מעריציו, כמו גם עם מבקריו. לו יהי רצון.

התנגדות לעמידה בניסיון

הקובץ השני של קרת, "געגועי לקיסינג'ר" (שקשה שלא לכנותו קלאסי, וקשה גם כן לכנותו כך), נפתח בסיפור "לשבור את החזיר". האב הטקסטואלי הקדום שעליו נסמך סיפור קצר, חסכוני ויעיל זה הינו סיפור עקדת יצחק כפי שהוא מסופר בספר בראשית פרק כ"ב (ובפרק ט"ז, שהינו גרסה מעודנת ומטרימה). על חסכנותו של סיפור זה כבר כתבו למכביר ועל כן כה רבות הן הווריאציות הפרשניות (על הכורח של השירה העברית לחזור שוב ושוב לסצנת העקידה ולדרוש בה מחדש ניתן לקרוא במאמרה של פרופ' רות קרטון בלום, "פחד יצחק", המופיע בקובץ בשם "מיתוס וזיכרון". ורב חובו של כותב מאמר זה להשגותיה).
לשם קריאה נכונה יש תחילה לבצע המרה של לשון המקרא בלשון עולם השעתוק הפוסט מודרני. כך עובד הסיפור "לשבור את החזיר": הילד שהינו הדובר מבקש מאביו שיקנה לו במתנה בובה של בארט סימפסון. תחילה האב ממאן לבקשה. לשיטתו החינוכית, אין הילד מעריך דיו את הכסף. בהמשך מתרצה האב, אך תחילה הוא מבקש להעמיד את בנו במבחן. תחילה אקנה לך קופת חיסכון בצורת חזיר, הוא מבטיח. אם תחסוך בכל יום שקל שאעניק לך בעבור שתיית השוקו בבוקר, לכשיתמלא החזיר מטבעות, נקנה בובה של בארט. ויום אחד, ממש כמו בעקידה, קורא האב לבנו, ואומר לו בני, הגיע הרגע, עמדת בניסיון. עכשיו יש רק לשבור את החזיר. אך אבוי, בינתיים פיתח הבן רגש אהבה כלפי חזירו יחידו. הוא אינו רוצה עוד בבארט סימפסון, נפשו נקשרה בקופת החזיר דווקא. האב קורא לאם להביא פטיש. זו מופיעה עם פטיש. האב מעניק לבן את הפטיש ומצווה: "שבור". הבן אינו יכול ומחזיר את הפטיש לאביו. זה מניף אותו מעל החזיר, ממש כמו אברהם עם המאכלת, אך ברגע האחרון עוצר אותו בנו, ולא מלאך, שאין לו כל מקום בסיפור זה, ועוצרו מלשבור. הבן מבטיח, מחר אשבור את החזיר. עוד באותו לילה קם הבן, אחרי שווידא כי אביו ישן, וממלט את החזיר לשדה קוצים מחוץ לשכונה.
המשוואה היא באחת פשוטה ורצופת שיבושים: הַציבו את האב במקום האל, את הבן בתור אברהם שמצווה לניסיון, ואת הקניין, כוחו של הכסף, בתור ההבטחה לירושת הארץ, והנה לפניכם סיפור העקידה. אך כמה שיבושי יסוד חלו כאן. את החזיר ניתן להציב במקום הבן הלא נכון, זה שאמור לשמש אובייקט מעבר בניסיון הממושך והמפרך, בדומה לישמעאל. אך נפשו של הילד האברהמי שבסיפורנו נקשרה דווקא באובייקט המעבר. ובאקט סרבני, שהינו היפוך כפול של המסירות האברהמית, מסרב זה לבצע אף את העקידה המשנית הדומה לגירוש ישמעאל למדבר. תחת זאת, תופס הבן דווקא את מקום המלאך המציל - זה שבשני הסיפורים חס על הילד לאחר שאביו כבר היה נכון למוסרו. בובת בארט, אגב, היא זו שמגלמת פה את יצחק מן ההבטחה האלוהית, שבסיפור זה אינה מגיעה לכלל מימוש.
קרת מספר לנו אפוא סיפור מתנגדי של עקידה שעוסק דווקא בזה שמסרב לעקוד. ואם את סיפור העקידה יש לקרוא כסיפור מכונן על מעבר מתפיסת יחיד לתפיסת קולקטיב, אזי קרת חוזר אליו על-מנת לתקנו דווקא בהתעקשותו על היחיד, על הפרט. מתעקש שלא להימנות על הקולקטיב על דרך הקרבת הקרבן לאב הגדול, משמע לאל. במישור הפנים ספרותי דומה הדבר לסירובו של קרת לעמוד במבחן הרומן. לסירובו להתבגר. סירובו להפוך מכותב סיפורים לסופר עברי כנדרש.

ישן וטוב, בעיקר ישן

קובץ הסיפורים החדש מופיע אם כן עתה ככתב הגנה מאוחר על אותה בחירה של קרת ובני דורו שלא לעקוד עוד. שלא לתת עוד בנים למלחמות (בלשונו של יצחק רבין: enough war, enough blood). בשנת 2000 נופצה אמירה זו עם שובו של הקרבן הקלאסי של הבנים וחזרתה של האקסיומה כי את האדמה ניתן לגאול, או אפילו לרצות, רק בדם יושביה, בדם מיטב בניה.
ועכשיו, מתוך הבור של כשל התפיסה הקודם, קרת כותב שוב. נדמה כאילו התמורה העיקרית שחלה עתה בארץ המוריה היא כי כעת נע ציר הסירוס אל עבר הדיאלוג שבין קרת הכוכב לקהלו. בין אם אלה הקוראים - המצפים להיות מבודרים תמידית, ובין המבקרים, שכמעט קברו אותו דווקא בנטייתם לקחתו ברצינות יתרה מדיי.
אז תחילה הוא נאלם. ועשה כן כמעט עשור. עכשיו קרת שוב מבקש לדבר. וכך בסיפור הראשון של הקובץ החדש מגיעים אליו בזה אחר זה אנשי המיליציות החמושות, מתדפקים על דלתו ותובעים ממנו: אנא, ספר לנו סיפור. והוא תחת איומי אקדח נענה לאתגר. הוא מנסה. למרות שטיעונו בדבר הסירוס המתבקש של מְספר תחת איומי אקדח הוא סביר ביותר. האם יצליח המְספר לחמוק מאכזריותה של המשוואה השרירה שאומרת כי באזור זה או שאתה עוקד או שאתה נעקד?
בתחילה נדמה כאילו קרת מצא נוסחה חדשה לחמוק מן המלכודת הישנה: הוא מלהק את משבר הכתיבה ואת מצבו הלא פשוט כסופר כדמויות פעילות בנרטיב החדש. אך גם טריק זה יכול להלאות לאורך זמן ודי מהר קרת מתנער ממנו וחוזר להיות קרת הישן והטוב: הקרת שאנחנו כבר מכירים. והאמת העגומה היא שיותר משהוא טוב, הוא בעיקר ישן.

מאבק על הרלוונטיות

קל מאוד לעמוד על החומרים בקורות חייו היצירתיים של קרת שהביאוהו למקום זה בשלב הנוכחי של מפעלותיו. למן ההיקלטות המהירה בקהל של השפה הדיבורית והמבנים הממזריים של סיפוריו הקצרים, ועד מיצובו כקובע הנוסח של הסיפור הקצר העדכני. דור שלם של כותבים צעירים, בעל כורחם כמעט, כתבו סיפורים שברמה זו או אחרת היו בנוסח אתגר קרת. והוא, מעל כל אלה, כתב את אתגר קרת טוב יותר מכולם.
בתקופה ההיא, נדמה היה כי הממסד הכבד והמעיק, שייצגו א"ב יהושע ועמוס עוז, רק מחכה לטיפוס כתיבה ממזרי ומתסיס שיהפוך את הקערה על פיה ויחזיר את זכות הדיבור לדחוי, לחסר ההשפעה ולסתם אחד. דוברו הקלאסי של קרת היה אותו סתמאחד.
קסטל בלום ועוזי ווייל היו הקושרים שהופיעו על הבמה הציבורית יחד עם קרת ובן רגע הפכו את עוז ובולי לבלתי רלוונטיים, לא קשורים למבנים ולמקצבים הקולנועיים והטלוויזיוניים שהיו נכונים לספרות שנות התשעים. אלה אם כן היו שנות התשעים, והן היו השנים היפות של חבורת המרד השפוף (השם המוצלח שטבע ד"ר גדי טאוב לדור יוצרים זה, בספר פחות מוצלח שעונה לשם זה).
קריסת הסכמי השלום ופרוץ האינתיפאדה השנייה, על החרדות הקיומיות ששבה והציפה, הניסו את קהל הקוראים מקבוצה זו בחזרה לזרועותיהם של מכשפי השבט הוותיקים. אלה תמיד היו מעורים במחזור דמה הפוליטי של מדינת ישראל ומשבר שנות האלפיים עורר אותם לשעת כושר מחודשת. הציבור היה זקוק לאישוש עמידתו במקום זה, לאשרור תוקפה של תעודת הזהות הקולקטיבית. עוז נתן לו בדיוק את זה עם ספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך"; ויהושע, בסדרת מאמרים בעד היפרדות ונגד יהדות הגולה, השלים את המהלך של ייצוב הרגליים על הקרקע שרעדה בתחילת אוקטובר 2000 עם פרוץ המהומות.

שובה של הקלאסיקה

מרכיבי התזונה שהיו נחוצים לעם בתקופה הזו של שיקום העצם ובנייתה לא אפשרו עוד את המערכים הפרודיים והביקורתיים של קרת ושות'. מאז חווים אנשי החבורה משבר עמוק. האקסיומות הקלאסיות של הציונות והחרדות היהודיות שעוררה המאה ה-20 הפכו לכוחות הדומיננטיים בשיח. וייל, קרת וקסטל בלום למעשה נעלמו מהמפה. שובה של הקלאסיקה הדיח אותם מהבמה לגמרי.
הקלאסיקה הרי באה אליהם בתביעה פשוטה למדי: אתם שמכנים עצמכם סופרים, נראה אתכם כותבים רומן. נראה אתכם בונים בית בישראל. הצרה היא כי דרישה מעין זו אינה עניין של מה בכך מול פרויקט הכתיבה הדה-קונסטרוקטיבי של הדור החדש. הקוד הגנטי שלהם, זה שעוררם מראש לבוא בכתיבה, תבע מהם תמיד אחרת. להסיר קורות מן הבית, ולגלם אותו מחדש במבנה רופף ועקום. סגנונם של העוֹזים והאל"ף בי"תים היה תמיד כפול ומציצני יותר: בואו ונקים קיר אחד מזכוכית וכך נשאיר את הבית על-כנו. הרי לא צריך לשפוך את התינוק עם המים. אפשרות אחרת לתאר מבניות נרטיבית זו היא הרס של הבית הממשי, ותחתיו הקמה של היכל חשוב עוד יותר של הבית המטפורי שישמש מופת ודוגמה לכל בית ישראל. עוז הביא מגמה זו לשיאה בתיאורו המרגש, הפרטני (לא פעם עד כדי טרחנות) והנוקב של הבית החולני שממנו בא מול הבית הבריא שבמו ידיו הקים.
איש מבני הדור השפוף לא צלח את הרף שהעמידה הקלאסיקה בפניהם. וזו המשיכה ללחוש בעורפם: נראה אתכם מתבגרים, נראה אתכם מקבלים עליכם את עולה של צורה. בשביל להבין מדוע לא היה כל סיכוי להתבגרות זו, יש רק לקרוא את הסיפור הפותח מן הקובץ. הסיפור שהמליך את קרת לקול המשפיע ביותר והדומיננטי ביותר של ספרות שנות התשעים. גם אם באקדמיה לקח עוד עשור עד שקרת זכה להיות למושאו של מחקר רציני וזוהה כדובר משמעותי של פוסט מודרניזם מקומי, הקהל הצעיר זיהה מהר מאוד את קרת כדובר חכם, מחויב ומוכשר מאוד שלו.

פורסם במקור: מוסף שבת, מקור ראשון
פתאום דפיקה בדלת, אתגר קרת, זמורה-ביתן, 2010, 179 עמ'
תאריך:  01/10/2010   |   עודכן:  01/10/2010
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
משה גרנות
על ספרו של ישראל זמיר "לכבות את השמש" אסטרולוג, 2004, 291 עמודים
הרצל חקק
עיון מחודש בספר של מחבר שהלך לעולמו: "המאבק", רומן מאת אהרן ירושלמי, הוצאת ירון גולן, 544 עמ', 1998    ניסיון להבין את חיינו היום ומאבקנו הלא נגמר לאור ספר שמתאר תקופה בלתי נשכחת
אביטל דוידוביץ'-אשד
'סיגופים ופיתויים', ספרה של פרופ' רלה קושלבסקי המוקדש ל-13 סיפורים מכתב-יד אשכנזי מן המאה ה-13, מעניק לקהל הרחב הזדמנות להתוודע אל מרכיב לא ידוע של הספרות העברית    בסקירתה, עומדת אביטל דוידוביץ'-אשד על ייחודו של הסיפור העברי בימי הביניים, המשקף עולם יהודי שונה מזה העולה מן הספרות הרבנית המוכרת
רועי אורן
עד היום לא נודע מהו מעמדה של אשת ראש הממשלה בישראל    מחקר חדש שעובד לספר מגלה לנו פרטים עסיסיים
גד גזית
ישנה מידת יהירות ברצון ובניסיון של יהודי ישראלי צעיר - ניר ברעם - להתיימר להבין ולספר לגרמנים, לפולנים ולרוסים על עצמם    עיון בספרו "אנשים טובים"
רשימות נוספות
שואלים את אדוארד  /  אדוארד אטלר
לא אקטואלי  /  עדי ארבל
שואלים את אדוארד  /  אדוארד אטלר
בן-גוריון פינת סטלין  /  אדוארד אטלר
הציד אחר האחמדים הנחמדים  /  אבי כפירי
היעד של גלנט: מלחמה מוצלחת באוגדות ה-NGO  /  ג'ראלד מ' שטיינברג
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il