כשאני קורא את ספריו של
מאיר שלו אני מוצא עצמי מכריח ממש את מיצי הביקורת שלי לפעפע ולטפטף מהכבד והמרה. למה מכריח? כי אנחנו בני אותו גיל וינקנו מאותה תרבות. השפה שלו היא שפתי, התיאורים שלו ידועים ומוכרים, וקל מאוד ליפול שבי בקסם הכובש של הנוסטלגיה הרכה והמתוקה. מאיר שלו יודע היטב את מלאכת הכתיבה המקומית, ואין לו כל בעיה איתי כקורא הנהנה להתרפק ולהתבשם מתיאוריו בשפתו הקולחת.
הספר שכתב כהנצחה לענף החקלאי-נהללי של משפחתו - "הדבר היה ככה" - הוא כתיבה ידידותית שעושה בי ובשכמותי, מה שעושה יין ביתי ישן נשכח, שנשמר לו בשלווה גמורה במרתף של כפר ראשוני, מבלי שנגעו בו, והתגלה באקראי, פקקו חולץ בזהירות וטעמו ייחודי ושונה על כל לשון. לחיכי הוא יהיה נטול מכל אפיצות, לא בטוח שגם לחיכם של הצעירים ממני. שלא לדבר על אותם עולי ימים שמושגיהם ושפתם השתנו ונדדו למחוזות חדשים ונורמלים...
בספר הזה, "שמריח" בסגנון כתיבה של הטור העיתונאי, אבל מורחב, ולכן נמנע במכוון מלהעמיק את ההעמקה הנחוצה לרומן שלם וראוי. הקלילות המשעשעת והנוגעת בנוגות, שהיא הקו היצירתי המוביל בספר, נועדה כנראה לכבוש את ליבו של הקורא הצעיר שאינו חשוף ומודע לעומק האירועים ההם, שעל גבם נישאו הסיפורים בקלילות הנראית למתבונן מבחוץ, שעניינו בגלוי ובמוזר הנראה והמשעשע. אם כיוון שלו לספר שיכבוש את הקורא הצעיר, המודרני, שדרכו אצה לו, בשל אינטנסיביות החיים שאל תוכם הוטל, ייתכן שהנוסחה תפעל, אך לא השתכנעתי שלפרק זמן ממושך.
כשסופר העוסק בתקופה סוערת קשה ומאוד תודעתית וחווייתית, נמנע במכוון מלפתוח, לחטט ולנתח, המסקנה היא שזה נובע מחשש לבקר או לפחות להביע עמדה, או מהערכה פחותה שיש לו כלפי חלק ממגוון הקוראים הפוטנציאלים - שיקול מסחרי פסול, או שמדובר כאן בספרון "מקדימון" שבא להכשיר את הקרקע לקראת הרומן האמיתי, המעמיק, שיתפרסם בעתיד?...
לא התחברתי לעטיפתו של הספר, שמבליטה כמקובל בימינו אלה את המוץ על פני הבר, שמעדיפה את הכלי על פני תוכנו. אלה נובעים משיקולי הפצה ופזילה לקהל היעד של קוראים חדשים שטרם ידעו את הסופר. שיקולים רדודים, לטעמי, גם אם הם אולי נכונים מסחרית.
מפריעה לי מידת הזילות והקלילות שמציגה את גיבורי הסיפור הראשיים, ומבליטה בהומור עדין את שגיונותיהם הקיצוניים, מבלי להתייחס כראוי לעובדה שמדובר בבני אדם כפייתיים חרדים לגורלם, שבחרו בחירה ראשונית חדשנית וקשה, שמיררה את חייהם האישיים. שארים מעטים שנאחזו באידיאולוגיה ובחלום כטובעים הנאחזים בקש, ומיאנו לראות את היגיון המציאות שראו הרבים האחרים, נשברו וויתרו. אנשים כאלה נמלטים אל אובססיביות, כמו חרדים דתיים שנאחזים באלוהיהם ובאמונה במורשת עברם, אלא שהמעטים האלה תרמו את עצמם ואת חייהם למען רעיון ומחשבה ללא תקדים מרגיע כדי לחקותו.
האובססיה לניקיון מקורה, מן הסתם, בחרדה ממחלות מהיעדר תנאים סניטריים מינימליים. הם רצו לשלוט בחייהם ובגורלם, המחלה היא בלתי צפויה ולחלוטין פרוצה ומאיימת. ונפילה למשכב במצבם, משמעה היה לפחות, עם כל העזרה ההדדית, אבדון כלכלי, שלא להזכיר את עצם ביזיון ההזדקקות.
כבן למושבניקים ראשוניים שכשלו, עוד בטרם היות המדינה נטועה גם בי ב"אובססיית" העבודה; היא מתבטאת בחוסר נחת מתמשך מחוסר המעשה, מהדחף המובנה להיות יעיל. יש להבין שכלכלית היה רעיון הקיבוץ והשיתוף מתאים יותר לתנאי החיים הכלכליים, ולכן יש להעריך עוד, את אותם ראשוניים שלא הסכימו לוותר על "קדושת" התא המשפחתי הבסיסי ופרשו אל רעיון המושב ומימשו אותו. ועשו זאת תוך הטלת הגבלות אידיאולוגיות כלכליות קשות על עצמם. כדי לשרוד, זה מחייב להגדיל את כושר הייצור המשקי - בהיעדר כוח עבודה מספק נאלצו לעבוד קשה, הרבה ובאופן יעיל יותר, ומי שהביא צאצאים או שהיו לו קרובי משפחה והשכיל לגייסם, "זכה ולא מן ההפקר"... חיים קשים בונים אנשים קשים וקשוחים! חיי האיכר מתעצבים מתוך המאבק העיקש והמתמיד והמתסכל עם האדמה ועם מה שגדל עליה. ה"רומן" הזה של תלות, אהבה, ציפייה, הצלחה ואכזבה, מעצב את תכונת התבונה של כל אדם, כל שכן אדם הקושר גורלו לאדמה.
הסופר חולף בקלילות יתרה על פני עניינים מרכזיים אלה, וזה אינו נסלח, גם אם אינו חש בטוח דיו לגעת בהם, ואפילו אם זה נובע מיראה או מתחושת החמצה או נטישה או בגידה באנשים הנחושים, או בקרבנות האלה שזקנו ופרשו לעולמם, כשמול עיניהם מתהווה עולם שונה ממה שתכננו או שחלמו.
בסיכומו של דבר, הספר דן בגורלו הטראגי של אותו עץ החושחש שנטע, נקלט, העמיק, התעבה כדי להצמיח פרי אחד, אך על ענפיו הורכבו כנות אחרות שהצמיחו פירות מזנים שונים ואחרים, אף מוצלחים יותר. אך הספר לא נוגע ממש בנתק שבין עץ האם לפארותיו.
