פיליפ רות, בן 77, סופר יהודי אמריקני פורה במיוחד כותב רומנים נובלות, סיפורים קצרים וכתבים פוליטיים. מצטיין בגיבורים נברוטיים המזכירים את דמותו של וודי אלן בסרטיו ( שני היוצרים יהודים בני אותו דור), זוכה פרסים רבים במהלך חייו. לפחות 22 מספריו תורגמו לעברית מאז שנות החמישים של המאה הקודמת. הספר המתורגם האחרון החיה הגוועת יצא לאור באמריקה בתחילת העשור הנוכחי, מסופר בגוף ראשון, מכיל יסודות אוטוביוגרפיים (בין השאר היה פיליפ רות מרצה לספרות השוואתית ונשוי שלוש פעמים, אחת מנשותיו הייתה קלייר בלום שחקנית הוליבודית. כיום הוא גרוש).
הספר החיה הגוועת מספר על מרצה לספרות בניו-יורק, גרוש בן ששים ושש, מנחה בתוכנית טלוויזיה נחשבת, על ספרות, חובב נשים פעיל ושרמנטי שבין השאר פורט נפלא על פסנתר. התגרש בגיל 45 ופיתח מיומנות "להתחיל" עם הסטודנטיות שלו לספרות, שגילן הממוצע הוא 22. מכיוון שהפרופסור מודע היטב לצד הפלילי של הנושא ואינו רוצה להרוס את הקריירה שלו הוא מציב לו מטרות: את הסטודנטיות שהוא בוחר, הוא "מתקיף" במסיבת הסיום של הלימודים הנערכת תמיד לילה שלם בביתו. הסטודנטיות הנבחרות ( מחזר אחרי מחזור) מקבלות ממנו במהלך הלימודים (שנתיים שלוש) יחס קורקטי ואדיב, תשומת לב אישית ובלתי מרמזת. הוא בכלל אהוב ונערץ על התלמידים המקבלים אותו כמעט כ"אחד משלהם".
הפעם המטרה שלו היא התלמידה בת 24, קונסואלה, יפהפייה סקסית ומדהימה, בת למשפחת מהגרים קובנית, תלמידה שקדנית אלגנטית ואצילית. קונסואלה היא דמות של אלה, שהסופר והגבר מעמיד אותה על כן גבוה של כמיהה סמל לנעורים ויופי קלסי. מושלמת, נחשקת ומה לא. מסביב לטריקים שלו כמחזר, לאמצעי הזהירות שהוא נוקט כפרופסור שלא רוצה להיתפש הוא אכן משיג את מטרתו לכבוש אותה בתום מסיבת הסיום, עם עלות השחר.
הרומן משגשג, התאווה גוברת ועימה הקנאה שלו בנעוריה של אהובתו, קנאה שכמו כל קנאה משבשת את דעתו וממררת את חייו. אהבות אינן שמחות, כידוע. כך גם אהבה עם הבדלי גיל עצומים, בהם האישה בראשית פריחתה ועם עוצמת יופייה וחינה והגבר, עם המידע העצמי על גילו החרדה מפני המתחרים שלו האמיתיים או המדומים והזמן שחולף לו מהר.
פיליפ רות יודע לכתוב וכך אנחנו הקוראים מעורבים בכל בדל של תאוותו ושל המניפולציות שלו וההרהורים הכבדים, התובנות והגעגועים והאושר והחרדה שהרומן בינו לבין הצעירה אכן יסתיים באחד הימים. הרומן אכן מסתיים ביזמתה של הנערצת והפרופסור מלקק לשווא את פצעיו המדממים.
את ההמשך אשאיר לכם לקרוא לבד.
