כבר כשהתחלתי לקרוא בספרו של יורם עשת אלקלעי הרגשתי שזהו ספר מיוחד, או בשתי מילים: בסיומו חשתי "חוויה מטלטלת".
הסיפור "פשוט". חוויותיו של צנחן שנפצע קשה באבו סולטן, מתחם מצרי מערבית לתעלה. סיפור תחילת המלחמה שלו ועד לפציעה, וסיפור השיקום בבתי חולים מהפציעה הקשה ממנה השתקם בניגוד לכל התחזיות הרפואיות.
אבל כמו בכל סיפור "פשוט", הוא אינו פשוט כלל. ראשית חוויות מלחמה אישיות למי שהיה שם, לעולם אינן פשוטות וחוויותיו של האחר מתערבבות בחוויותיך, עד שלעתים הגבול אינו ברור. לכל אחד יש את "המצרי" שלו ואת "השרוף" שלו. בנוסף, מקום הפציעה של עשת-אלקלעי, מחנות "אבו סולטן" - הוא בדיוק מקום הנפילה של אבינועם מורדיש, מ"כ מפלוגה י', שאליה השתייכתי ושלאחר שהפלוגה נשחקה הצטרף לכוח צנחנים מילואים ונהרג באחת ההסתערויות על המתחם. כן, גם אצלו זה קרה ב-18 באוקטובר ומי יודע אם לא בסמיכות למקום פציעתו של עשת-אלקלעי.
הספר כתוב בצורה קריאה ובהירה; מצד אחד ללא חשש להביא באופן אישי את התחושות, ומן הצד השני אינו גולש לפילוסופיות מורכבות על תובנות שהתגלו לו לאדם ברגעיו הכמעט אחרונים. סיפור החילוץ, הכמעט התייאשות ממנו והשלכתו בצד כפצוע ללא סיכוי - מוכרים. ראוי לכל שבח ואזכור הרופא (ד"ר אלירז) שלא אמר נואש וכנגד כל הסיכויים החזיר את נשמתו של עשת-אלקלעי לגופו.
האירוניה בה מתאר עשת-אלקלעי את חיי בית החולים, הפער בין הנתפש אצלו לבין תפישת הצוות, הקשיחות של חלק מהצוות שנועדה להשגת שיפור רפואי ולצידה אי-הרגישות המתבקשת - הם סיפור בתוך סיפור; מן הסתם היא קיימת גם היום ומן הסתם הלקחים שהיו אמורים להילמד לא נלמדו (ראו פרשיות הטיפול בהלומי הקרב במלחמת לבנון השנייה).
היכולת של עשת-אלקלעי להתגבר באופן כמעט מלא ובסיוע הצוות הרפואי על מגבלות אמיתיות של הכרה ולחזור לקריאה ולכתיבה, מעוררת השתאות ובהחלט נותנת מקום להבנה שגם נסים מתקיימים בינינו ואף שאינם מתועדים תחת ניסויים קליניים, הם כאן.
הספר מרגש ומיוחד ומומלץ לכל אדם גם אם לא היה שם, אף שאני מניח שחלק מריח החוויות לא יהיה אותו הריח...
ציטוט אחד שאני רוצה להביא מעמוד 15 בספר: "בחלוף השנים אני פוגש שוב ושוב את הערמומיות הגדולה של מסננת הזיכרון, המשליכה לפח האשפה של השכחה את מירב התנסויותיי ומשמרת רק מזער מהן". כל אחד לוקח את הערמומיות הזו למקום המתאים לו.
