המשוררת חיה בנצל חובקת ספר שירים חדש. לרגל הופעת הספר קיימנו ריאיון החושף את דמותה של המשוררת, אישה רגישה האוהבת את המילה, שמנסה להדביק את כל מה שהחמיצה במהלך שנות חייה. הכתיבה מעניקה לה צוהר לעולם אחר בו מתגשמות משאלות לב ובו גם ניתן לכתוב על העבר ועל העתיד. בכתיבה מחייה חיה את האנשים שהיו קרובים אליה ואינם. חיה כותבת על בדידותו של האדם. הכתיבה משמשת מעין מרפא לנפש והספר החדש אלבום הנפש מעניק הצצה לעולמה של היוצרת, לעולם המראות שאותו היא טווה יום יום. פרץ כתיבה שנובע ומעשיר את עולמנו.
- אילו יכולת לחיות בתקופה אחרת, באיזו מאה היית בוחרת? מאז שחר ילדותי טענתי כנגד חוסר הצדק היסודי שקיים בעולם. מלבד העובדה הנוראה, שעד היום לא הצלחתי להתגבר עליה, שאנו בני תמותה חולפים בשמי העולם הזה, חשתי כעס עצום על כך שלא שותפתי בהחלטה כל כך מכריעה כמתי והיכן להיוולד. מתוך ההנחה שהופעתנו כאן היא ההזדמנות היחידה לחוות חיים, שזו הצגת בכורה בלבד ללא שום סיכוי להופעה חוזרת, מן הצדק היה שנוכל לברור לעצמנו את הרקע והתפאורה הנראים לנו ביותר.
ככל שאני מתבגרת, בלשון המעטה, אני חשה יותר ויותר תחושת החמצה. כצעירה היו לפני מגוון בחירות בנושאים שונים. עדיין חשתי שאני אוחזת בדרך כל שהיא במושכות הנצח. היום אני חשה שאותן מושכות הן השולטות. גם לכתי מכאן אינה בשליטתי. ובכל זאת התברכנו. מה שלא הושם לו כל מחסום הם החלום והדמיון. שניהם כאחד הם התבלינים שביכולתם להוסיף טעם וריח, גם לקיום הבנלי ביותר.
לו הייתי נשאלת בילדותי באיזו תקופה הייתי בוחרת לחיות, קרוב לוודאי שהייתי משנה את דעתי בהתאם לספרים אותם קראתי ולרקע בו חיו הגיבורים האהובים עלי. כיום, מוקפת בכל הנוחיות ופלאי הטכנולוגיה המאפיינים את המאה העשרים בה נולדתי וההולכים ותופסים תאוצה במאה העשרים ואחת, אני חשה לעיתים כזרה. השליטה בהישגי הטכנולוגיה, שלא גדלתי על ברכיה, מייגעת ומהווה מציאות שנכפתה עלי בעל כורחי. במקביל, אני חשה שלא מלאתי כהלכה את יעודי כאשה. נלחמתי על הישגים בשדה הקריירה אבל לא הותרתי לעצמי זמן להתענג על נשיותי.
הקרינולינה, החצאית הארוכה והרחבה, שהייתה רק אחד מהפריטים שתפסו מקום נכבד בעולמה של "ליידי", במשך כמה מאות שנים, מסמלת בעיני את הנשיות האבודה. הייתי רוצה לראות את עצמי כאשה נטו, בת תקופת הקרינולינה, באירופה של סוף המאה התשע עשרה, על-רקע הארמונות וחפצי האומנות האופייניים. אני מתגעגעת לתקופה בה הלב לא היה רק משאבה והשירים שנדחקו היום לקרן זווית, הצליחו להפעים קהל גדול של מעריצים.
- באיזה מקום בעולם היית רוצה להתגורר ולחיות לו הבחירה הייתה בידך? כילדה וכנערה, לו נשאלתי היכן הייתי רוצה לגור, הייתי מצביעה ללא היסוס על ירושלים. קסמה לי מאד אווירת האגדות האופפת אותה ומעיין ההיסטוריה הבלתי נידלה השוכן בין כתליה. היום, ממרומי שנותי, אני חשה בכמיהה עזה להכיר את שורשי. לא זכיתי להכיר את בני משפחת אבי ואמי. כולם נמחקו מבלי להותיר זכר, בשואה. הורי היו ילידי מזרח אירופה שעלו לארץ בצעירותם, בעקבות החלום הציוני, בשנות השלושים של המאה שעברה. הייתי רוצה להתגורר, ולו תקופת מה, בארץ מוצאם, בעיר הולדתם, קרוב ככל האפשר למקום בו עמד בעבר ביתם. קיים בי צימאון עצום לדעת יותר על אותם שלא זכיתי להכיר. לבחון את המקומות בהם גדלו, פעלו והקימו משפחה. אבל בסופו של דבר, כאן ביתי, כאן משפחתי וכאן ידידי וזה המקום בו אבחר לגור.
- אילו יכולת לבחור מחדש את מסלול החיים שלך כיוצרת (חוקרת, ספרות, מוזיקה, אמנות פלסטית וכדומה) מהו התחום שהיית בוחרת בו היום? את הבחירות הגדולות ביותר, הקובעות את מהלך חיינו אנו עושים בשלב מוקדם מאד. גם אם איננו חשים עדיין מוכנים לכך, קיים לחץ חברתי לבצע החלטות שלפעמים אין אנו שלמים איתן. אני נאלצתי לבחור עוד טרם מלאו לי שמונה עשרה. הבחירה בכיוון לימודים ריאלי, מיקרוביולוגיה רפואית וביוכימיה ולא בספרותי, מסיבות פרקטיות, נראתה לי אז כהחלטה הנכונה.
הכתיבה נותרה כתשוקה סמוייה הממתינה לתורה. סגנון חיי העבודה להם התחייבתי, לא הותיר מקום כמעט לשום דבר נוסף אלא לציפיה לעתיד בו אהיה חופשייה לעשות כרצוני.
לו הייתי נדרשת לבצע היום בחירה מחודשת, נראה לי שהייתי בוחרת ביצירה בתחום הספרות. היום אני יכולה להרשות לעצמי עיסוק שלא למטרות רווח או פרנסה. ובעצם כבר בחרתי. אני כותבת בלהט, כרדופת אמוק וחשה שאני פורקת מליבי מטען כבד שנאגר בי במשך שנים ארוכות. הכתיבה עבורי היום היא בחירתו של הלב.
- איזו דמות היסטורית היית רוצה לפגוש ומדוע? הייתי מאד רוצה להיפגש עם בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה ולא רק בגלל פועלו המשתמע מאליו. אני חשה קרבה אליו גם בגלל דמיונו הרב של אבי ז"ל אליו. שניהם נולדו בהונגריה למשפחות יהודיות נאולוגיות מבוססות כלכלית, למדו משפטים ועסקו בכתיבה. בבית שניהם היו הונגרית וגרמנית שפות הדיבור. שניהם אהבו את מולדתם ולא התעניינו בארץ ישראל ובציונות. הרצל הגיע למסקנה בצורך בהכנת בית ליהודים רק לאחר משפט דרייפוס. המשפט "אם תירצו אין זו אגדה" שימש עבורי במשך שנים רבות כמשפט מסיים בכל חיבור שכתבתי בבית הספר.
אבי עלה לארץ ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, מתוך כורח לחפש מקום מילוט למשפחתו. אבי המיר את שמו ההונגרי שהיה יוז'י ליהודה והפך לציוני מושבע בכל רמ"ח איבריו. שניהם נפטרו בדמי חייהם, בגיל ארבעים וארבע.
- מהי נקודת המפנה בחייך שהגדירה אותך כיוצרת? בגיל צעיר מאד התחלתי לכתוב לצד אבי שכתב אף הוא בעתות הפנאי. במשך שנים הייתי עיתונאית קטנה בעיתון ילדים. יותר מאוחר התחלתי לכתוב שירים. בשנות עבודתי הייתי חברת מערכת בעיתון בית החולים "הלל-יפה" ועם יציאתי לגמלאות, הצטרפתי למערכת עיתון מקומי.
את הגדרתי כיוצרת, אני חייבת לספר שירי הראשון "היושבת בתוכי" שיצא לאור לפני כשנה. ספר השירים השני שלי, "אלבום הנפש", הוא בעצם המשכו הישיר של קודמו ובמידה מסויימת חייב לו את קיומו.
- כתבי כמה עצות לכותב המתחיל לפרסם יצירותיו בגיל מאוחר יחסית? אינני חושבת שהתחלת כתיבה בגיל מאוחר היא מצב אידיאלי. כתיבה ובעיקר כתיבת שירים היא כעין התעמלות הנפש. יש להתמיד בה על-מנת להשיג תוצאות. היא דורשת השקעת כוחות נפשיים ופיזיים כאחד. הכתיבה עצמה אינה סוף התהליך.
יש לשריין כוחות נוספים כדי להתייצב מאחורי היצירה ולהביא אותה לידיעת קהל הקוראים. יש להתייצב גם מאחורי יצירות הזולת כדי להביא את עצמך לידיעת הקוראים. יש לגייס הרבה תעצומות נפש כדי לשריין את עצמך מפני התעלמות מוחלטת או גם ביקורת שלילית. שירים על נושאים מסויימים שנכתבו על-ידי צעירים, יתקבלו בהבנה בעוד שאם הכותב הוא אדם זקן, התגובה עלולה להיות מנוד ראש של רחמים.
אני לא חושבת שיש מרשם קסמים שיכול להתאים לכל הכותבים. אני לא חושבת שניסיוני הדל מכשיר אותי לחלק עצות לאחרים. נראה לי שכל אחד צריך לפתח לעצמו את נוסחת הקסמים ההולמת אותו ביותר.
- איזה שיר מכל הכינוס החדש יקר לך? באופן מוזר ביותר, הגעתי למסקנה שאין שיר אחד היקר בעיני מכולם. השירים הם ילדי הקטנים וקשה מאד לחבק ולהלל את האחד ולזנוח בבושת פנים את השאר. יש מספר שירים שנשמעים לי יותר טוב מהאחרים, ביניהם נמצא השיר "אבי לי" בעמוד 34 בספרי החדש.
אבי לי אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ רַק לִפְעָמִים
אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ בְּיָמִים
שֶׁאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוֹת
וְאֵין סוֹף דְּמָעוֹת נִגָּרוֹת
מַרְטִיבוֹת אֶת שְׁלֵמוּת הָעֵצִים.
אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ לִפְעָמִים
מִתְגַּלֶּה מִקִּרְעֵי עַרְפִלֵּי הַשָּׁנִים
הַסּוֹכְכִים עַל עֵצָיו שֶׁל הַיַּעַר
הָעוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ, כִּלְפָנִים.
אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ נִצָּב עַל הַסֶּלַע
גֵּווֹ הַזָּקוּף שׁוֹאֵף אֶל עָנָן
עֵינָיו הַטּוֹבוֹת אֵלַי מַבִּיטוֹת
וַאֲנִי כְּעֹפֶר קָטָן
עַל רַגְלֵי הַדַּקּוֹת
בְּיַעַר נוֹדֵד
מִתְנַדְנֵד וְרוֹעֵד,
הֲתִרְאֶה אָבִי,
גַּם אֲנִי כָּאן.
בספרי הקודם "היושבת בתוכי" ,עמ' 38, אני אוהבת את השיר "צעירים יפים וחולמים".
צעירים, יפים וחולמים כְּשֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא אֶהֱיֶה פֹּה
לֹא יֵדַע אִישׁ אֶת שְׁמִי
הֵם יִחְיוּ כָּאן וְגַם יַחְלְמוּ
הֵם יִהְיוּ מְמַלְּאֵי מְקוֹמִי.
יִצְעֲדוּ תַּחַת אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ
רַגְלֵיהֶם עַל אוֹתָהּ אֲדָמָה
וְאוֹר סַהַר עָצוּב וְחִוֵּר
יְלַטֵּף בְּלוֹרִיתָם בִּדְמָמָה.
צְעִירִים יָפִים וְחוֹלְמִים
מַרְעִידִים מֵיתָרָיו שֶׁל כָּל לֵב
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֶזְכֶּה לְהַכִּיר
לְהַעֲנִיק אֶת לִבִּי הָאוֹהֵב.
כָּל אוֹתָם יְלָדִים בְּנֵי נִינִים
וּבְנוֹת נֶכְדֵיהֶם שֶׁל בָּנַי
כָּל שֶׁיִּהְיוּ עַצְמִי וּבְשָׂרִי
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֶרְאֶה בְּעֵינַי.
הֵם יָגוּרוּ בַּבָּתִּים שֶׁבָּנִיתִי
לֹא יֵדְעוּ אֶת דּוֹרִי שֶׁהָלַךְ
יִתְהוּ מוּל תְּמוּנָתִי הַנִּדַּחַת
בְּאַלְבּוֹם שֶׁטֶּרֶם הֻשְׁלַךְ.
לוּ אֶת שִׁירַי יִמְצָא הָאֶחָד
וְיָחוּשׁ אֶת כָּל שֶׁחָוִיתִי
זֶה אֶת זֶה נִלְמַד לְהַכִּיר
כְּאִלּוּ מֵחָדָשׁ שׁוּב חָיִיתִי
.
בְּאִישׁוֹן לַיִל אֵלָיו אֶתְגַּנֵּב
רְכוּבָה עַל קֶרֶן חוֹלֶפֶת
אֶשַּׁק לְמִצְחוֹ וְאֶלְחַשׁ:
"נִשְׁמָתִי, סָבָתְךָ הָאוֹהֶבֶת".
- מה חיה רוצה לאחל לעצמה עם צאת הספר החדש? קיים בי רצון בוער להשאיר לצאצאי חלק מנשמתי ובכך להקנות לעצמי כעין דריסת רגל בעולם שכבר לא אהיה חלק ממנו. כמובן שהייתי מאושרת אם אזכה בקהל קוראים שיהנו מקריאתו. השתדלתי מאד לכתוב בשפה המובנת לכל אחד על-מנת שלא לחסום את אפשרות העברת הדברים שברצוני לומר. הכתיבה מעניקה לי טעם והנאה מחיי בשלב זה.
מאחלת לעצמי שאמשיך לכתוב ושמקור היצירה הנובע בי, לא ייבש. מקווה גם שבמקביל יזכה עולם השירה מחדש בערך שהיה לו לפני שנים. שהשירה תהיה לנחלת העם ולא רק מקור הנאה ליחידים.
- מדוע בחרת בכותרת "אלבום הנפש"? אלבום הנפש הוא שיר בעמוד 18 בספר זה. לדעתי אנו טורחים בחיינו על האלבומים הלא נכונים. אנחנו משאירים לעולם אחרינו תמונות חסרות משמעות המחייכות בחיוך שאינו אומר דבר. הן אינן יכולות לייצג אותנו לאורך זמן ובוודאי שלא לעתיד הרחוק אליו הן מתיימרות להגיע.
לעומת זאת, אנו מזניחים ולא מעניקים שום תשומת לב מיוחדת לדברים החשובים באמת. החלומות שלנו, המחשבות והתקוות הן המייצגות את נפשנו בצורה הטובה ביותר והן הראויות להישמר באלבומים לטובת הדורות הבאים.
ספרי זה, "אלבום הנפש" הוא אלבום לנפשי והשליח שלי אל עולם העתיד.
אלבום הנפש כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אַלְבּוֹמִים
וְרַבּוֹת הַתְּמוּנוֹת
הַחוֹתְכוֹת אֶת חַיֵּינוּ
קְטָעִים, קְטָעִים.
מִתְדַּפְּקוֹת, מִתְרַפְּקוֹת,
מְבַקְּשׁוֹת לְהָעִיד
תּוֹבְעוֹת זְכוּת כְּנִיסָה
בְּדַלְתוֹת הֶעָתִיד.
הַפָּנִים בְּתַחְפֹּשֶׂת
הַחִיּוּךְ מְגֻיָּס
בְּמֵיטָב הַמָּסֹרֶת
וּבִגְדֵי מַחְלָצוֹת
שֶׁאָבַד עֲלֵיהֶם כֶּלַח
הֵן מַתְּנוֹתֵינוּ לָנֶצַח.
אַךְ מַה בִּדְבַר
כָּל מַה שֶׁיָּקָר,
תְּמוּנוֹת הַנֶּפֶשׁ,
הַחֲלוֹמוֹת, הַתִּקְווֹת,
הַמַּחְשָׁבוֹת, הָרֶגֶשׁ,
וְכָל אוֹתָן אֲהָבוֹת
שֶׁהִשְׁאַרְנוּ בַּצַּד.
הַאִם גַּם לָהֶן יֵשׁ
אַלְבּוֹם מְיֻחָד?
- האם את חושבת על הספר הבא, מה תוכניותייך? בצעד שאין לחזור ממנו, פתחתי את שער היצירה והצצתי פנימה. לא נראה לי שאוכל להגיף אותו. אני חשה שהוא פתוח ואין בדעתו להרפות. הוא דוחק בי להמשיך. גם השירים מרקדים סביבי ובוודאי לא יניחו לי להפסיק לכתוב.
אני חושבת שבספר הבא אכנס סיפורים שכתבתי בשנים האחרונות.
חיה, למדתי כמה דברים בעקבות הריאיון, במיוחד למדתי שכדי להכיר את יצירתו של הכותב צריך להכיר את אישיותו את דרכו בעולם, את המקומות אליהם הוא שואף ומהן האמירות שהוא מנסה להעביר לנו בכתיבתו. אצילותך במידה רבה מעניקה לנו את החוויה האמיתית. המפגש עם המשוררת מעשיר כמו המפגש עם השירים. גם הטעימות שהנחת כאן על מפתן הקורא מזמינות מאוד לקריאה.
ט"ו בשבט שמח אחותי לכתיבה.
שלך
שושנה
