היסטוריה משפחתית

שירים נבחרים ממיטב יצירתה של המשוררת חמוטל בר יוסף ראו אור בספר חדש. יובל שנות יצירה שירית מכונסים בספר "השתוות" (2011) בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הכינוס המורחב מכיל שנים עשר שערים או פרקים. אין קשר בין פרקי הספר והספרים הקודמים. בכל פרק יש שירים מכל מיני ספרים, לפי הנושא. השער הראשון עוסק בארס-פואטיקה, השני - דיוקן עצמי, השלישי - דיוקנים של בני אדם וכו'. מעיון בשירים נמצא שהמשפחתיות על הופעותיה מאוד דומיננטית ביצירתה של המשוררת. פרישת הדורות על פני עמודי "השתוות" כמו יוצרת מניפת חיים, רגעים שאותם כלאה המשוררת בין דפי הספר. שירים שנוצרו במהלך מסלול החיים, ואף על-פי כן אינם השתקפות מדויקת של מה שהתרחש במציאות, אלא הופקו בסיוע דמיונה של המשוררת. חמוטל בר יוסף היא משוררת לירית. היא פותחת את הקובץ הנוכחי שמכיל 352 עמודים בשירים ארס פואטיים ובשירי דיוקן עצמי. כדי להגיע לשירים בהם באה לידי ביטוי המשפחה והמשפחתיות חייבים לעבור את המסלול האישי. כמו בהתייצבות לטיסה חייבים לעבור בידוק ביטחוני, וחמוטל המשוררת מכניסה את הקורא לספרה כשהיא מגלה לו רזים על אודות מהותה. והיא מחביאה בספר עד לפרק אודות המשפחה את מהות האני. ומהו האני הזה של המשוררת שנחבא בין דפי הספר? מנין הוא שואב את עיצובו? השיר "לקחת אויר" (עמ' 8) מבטא את האני השירי שלה:" לָקַחַת אֲוִיר לִשְׁעַת חֵרוּם אַתְּ מוּכְרַחַת / לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ מֵעַל הַמַּיִם לְהַסְפִּיק / לַחְטֹף וְלֶאֱגֹר כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר / אֲוִיר שֶׁיִּהְיֶה מְרֻכָּז / וּמְחֻשָּׁב בָֹאֲרִיזוֹת קְטַנּוֹת / לִזְמָן וּלְמֶרְחָק יָדוּעַ בָּעֹרֶף / הַנִּמְתָּח אֲחוֹרָנִית בַּאֲצִירַת תְּנוּעָה/ כְּמוֹ יֶתֶר שֶׁל קֶשֶׁת." בשיר הזה הדוברת יודעת שחסר לה אויר והיא מבקשת לקחת אויר כלומר, להיאחז בחיים. התחושה היא שכדי להמשיך הלאה צריך לקחת אויר. פעולה פשוטה כמו לנשום, כמו לקחת אויר, כמו לחיות, היא צריכה לאגור כוחות כדי להמשיך הלאה. לקיחת האוויר נעשית גם בעת הכתיבה. הכתיבה משמשת לדוברת השירית כנשימת חמצן, פעולה שאי-אפשר לחיות בלעדיה. בשיר "מרובעת" (עמ' 11) באותו פרק מספרת הדוברת: " נִהְיֵתִי כָּל כַּךְ מְרֻקַּעַת. כָּל כַּךְ מְרֻבָּה./ מְרֻבַּעַת לְגַמְרֵי, כְּמוֹ הַתִּקְרָה / כְּמוֹ הַנְּיָר הַנִּכְתָּב. כָּל כַּךְ מְאִירָה." ישנה אנלוגיה בין הדוברת לבין הנייר שעליו נכתב השיר. המרובעות הזאת משותפת לה ולדף הנייר, ותוך הכתיבה היא זוכה להארה, להיות מוארת. הכתיבה אינה סותרת את תחושת המרובעת. ההשראה נעשית דווקא במצב של עֵרוּת מוחלטת. גם הרצון לרקוע ולהשאיר חותם באה לידי ביטוי בשיר זה. בשיר "כשאני נשארת לבד" (עמ' 34) פורשת הדוברת את האני בו היא שוהה כשהיא בגפה. אלה השעות בהן היא מצוצה, מבקשת למות. מטאפורית היא מתכסה בנוצות הפוך של החשיכה, ויחד עם זאת היא חשה שאין קיום לאני בהיותה לבד. "כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד אֵין לִי אֲנִי / בִּכְלַל, יֵשׁ לִי רַק אֵין זֶה / וְאֵין הַהוּא וַאֲהָהּ / וְכָל אֶחָד אֶבֶן עָלַי." באותו בית נכתב על איבוד האני וגם על הנטל של הזולת בעת העלמות האני. באותו פרק נמצא גם השיר " נפשי בחיקי"(עמ' 38): נַפְשִׁי בְּחֵיקִי צוֹרַחַת, מִתְקַשַּׁחַת מְסָרֶבֶת לִינֹק אֶת הֶחָלָב הֶחָמוּץ שֶׁל יִסּוּרַי. רֹאשִׁי עַל בִּרְכַּי. כַּף יָדִי הַחֲלָקָה עַל שְׂעָרִי הַמִּתְיַפֵּחַ. הַשֶּׁקֶר נָעוּץ בְּגַבִּי. השיר על נפשה של הדוברת, המתייסרת הצורחת, ייסורים, על כאב שלא נגמר גם בצווחה. בשירים נוספים כותבת הדוברת על צעקות ועל צווחות כמו בשיר זה. ניתן למצוא לאורך דפי הספר את צעקתה של הדוברת כמוטיב בולט המופיע בשירים רבים. השירים מבטאים בפשטות צעקות של כאב, ומי שיכול להרגיע את הדוברת על-פי שיר זה הוא רק האני. "כף ידי על שערי המתייפח". רק הדוברת יכולה להרגיע את עצמה, יש באמירה הזו גם עוצמה מלבד כאב. נשאלת השאלה: מהו אותו הכאב שפקד את המשוררת? על כך היא כותבת בפרקים "קצת היסטוריה משפחתית" ו"המקום הכואב". מהות האני מופיעה גם בפרק "שמועה", שכולו שירי אהבה או יחסים אחרים בין גבר לאישה. בשיר "הגרושה" (עמ' 130) כותבת המשוררת על התחושה המלווה גרושה, על תופעת שילוח הגרושה לחלל. היא חשה שהיא כלי ריק. היא כותבת על החלל שנפער בה כשאינה עם האיש שעמו חייתה שלושים שנה. "אֲנִי דּוֹאָה בְּמִדְבַּר הַחַמְצָן / לֹא אֶרְאֶה עוֹד אֶת פָּנֶיךָ,/ לֹא תִּגַּע בִּי עוֹד לְעוֹלָם." הטוטאליות של ניתוק הקשר מבוטאת בכאב מסוים. ובסיומו של השיר היא מתוודה על כל כך שנותר בה משהו ממנו. מעניין שמה שנותר טבוע בה יוצא מפיה וזהו הקול. "אַךְ אֶת קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי / יוֹצֵא הַיּוֹם מִפִּי / הַמַּבִּיעַ דֵּעוֹת". הדעות שלך נכנסו לתוכי. יש בשיר גם מחווה מסוימת כלפי בעלה לשעבר.

ב"השתוות" יש גם פרקים המוקדשים לדיוקנים, שירי אהבה, נופים, המצב הישראלי ומצבי הארה רוחנית. כלומר, יש נקודת מבט שמעבר למכאובי האני ואפילו מעבר למצב הישראלי. לא כל השירים מתארים מצוקות. ההשתוות במידה רבה היא הזדככותה של המשוררת, קאתרזיס שהיא מעבירה גם אותנו, הקוראים, ובסופו של דבר הספר כמכלול מעביר את הקורא חוויה שלמה של התבוננות מפוכחת על החיים על פני מישורים רבים. השירים האהובים עלי ביותר בקובץ "השתוות" הם שירי האהבה של חמוטל בר יוסף. יש בשירים אלה הומור מסויים. למשל בשיר "אבקש את ידך" (עמ' 91) מחזרת הדוברת אחר "גבר חמודות שכל אבריו יצוקי צוף", בלשון פשוטה היא שואלת אותו האם ירצה להיות לה לאיש, היא תבקש את ידו. זהו היפוך לביטוי הקלאסי הידוע בו מבקשים את ידה של האישה. ולא נורא אם תסרב לי היא מסכמת בסוף השיר,"אוֹ אָז אֲנַסֶּה אֶת מַזָּלִי/ אֵצֶל גֶּבֶר אֲחֵר/ שֶׁאֲבָרָיו נְסוּכֵי מֶשִׁי./" . במעין קריצה היא כותבת לגבר: אל תחשוב שאתה יחיד במינו, יש עוד כמוך. ואני בעלת יכולת לנדוד ולמצוא מה שאני צריכה. בשיר אהבה נוסף, "זמר ים תיכוני" (עמ' 98 ) כותבת הדוברת על תשוקותיה ועל העונג שבאהבה הגופנית לגבר בשם יעקב. היא מדברת על המגע, על הרצון לעגוב, "כָּל הַזְּמַן בָּא לִי עָלֶיךָ". השפה מאוד פשוטה וברורה. הדרישה לאהבה אינה מסתתרת אלא גלויה ואפילו חצופה. השיר בנוי מרטוריקה של פניות ליעקב. וגם במילים המציינות שאותו יעקב יודע לעשות לדוברת טוב. "אֵיזֶה עֹנֶג כּוֹאֵב, קוֹרֵעַ, מוֹצִיא מִמֶּנִֹי זְעָקוֹת/ שֶׁל אשֶׁר רָטֹב." הקריאה ליעקב היא קריאה תמידית. זו גם צעקה אחרת של אהבה, זוהי קריאת החיים של חמוטל בר יוסף. בלי אהבתו של יעקב היא מרגישה גוועת ומשתגעת והוא בבחינת זה שמעיר אותה ולכן היא מתחננת אליו שיבוא מהר לאהוב אותה, "בֹּא אֵלַי קָרוֹב," היא מבקשת. נדמה מן השיר שיעקב המאהב האולטימטיבי, וכל אחת תרצה לעצמה מאהב כזה.... ספרה של חמוטל בר יוסף מגיש לקורא שירים הכתובים בסגנון פשוט לכאורה, והם מציעים ראייה אמיצה, חכמה ונוגעת ללב של מצבים אנושיים בסיסיים. חמוטל בר יוסף יוצרת ישראלית עכשווית הכותבת על עוצמות הקיום, האבדן וההתאוששות מחוויות כואבות.

השער "קצת היסטוריה משפחתית" פותח בשיר בעל אותו שם, ובו שמונה חלקים. כל חלק הוא שיר על דמות מבני המשפחה. הדמות הפותחת את סדרת השירים היא של הסבתא, אמו של אביה. זוהי סבתא דבורה ש"פִּרנסה את המשפחה". "פירנסה" הוא הפועל הראשון שמופיע בשיר, לומר שהייתה זו סבתא חרוצה שעמלה לקיומה של המשפחה, ועיסוקה היה בישול סבון ומריטת נוצות, עבודות נחותות, אך המשוררת העניקה לסבתא את המקום המכובד בשרשרת השירים, כי היא שביססה את קיום המשפחה על-ידי עבודת הכפיים. הדוברת גם בחרה להעמיד את הסבתא ולא דמות גברית בראש המשפחה. יתכן שרצתה להעמיד את האמהות במקום חשוב יותר מן האבהות. פעם עסקו בייצור, וכעת היא עוסקת בכתיבה, בעסקי אויר. אם נקשר זאת לשיר "לקחת אויר" נמצא שהכתיבה היא כלקיחת אויר, כמו חמצן בחייה של המשוררת, בניגוד לסבתא דבורה, שעסקה בביסוס החומריות ובעבודת הכפיים. החיים לא היטיבו עם סבתא דבורה: אביה של הדוברת היה הבן הראשון ששרד בחיים, לאחר שני בנים שמתו במגיפות, והיו לו שתי אחיות מנומשות. כשאביה של המשוררת היה תינוק הקפידו לשמור עליו, לעטוף אותו בכרית נוצות, הגנו עליו מפני הרוחות, על כן לא פתחו חלון. תמיד נשאר מפונק, ועל כך התלוננה אמה של הדוברת. מן השיר השני של ההיסטוריה המשפחתית ניתן ללמוד על הנישואין בין אביה של המשוררת ניצול השואה שנשא לאישה את אחותה של אהובתו. מן השירים בקובץ הזה ניתן לדלות פרטים על אודות המשפחה בה גדלה המשוררת. על אובדנה ועל חייה בילדות עם הורים שאיבדו את בנם במלחמת השחרור. חמוטל בר יוסף אחות שכולה ממלחמת השחרור נושאת עמה שכול מגיל צעיר וחוותה שכול נוסף כעבור עשרות שנים בבגרותה בהיותה אם בעצמה. לפני שהפכה לאם כתבה על חרדותיה מהשכול. בשיר "ואם" (עמ' 217) היא כותבת כיצד היא חשה את התעללות האל, שגוזר וגוזר כמו חיט בבני משפחתה לאורך הדורות: וְאִם אוֹתִי תְּדַלֵּל- כְּמוֹ אֶת סָבָתִי, אֶשְׁכֹּל עוֹלָלֶיהָ רָמַסְתָּ בְּגַת גּוֹיִים, וְאִם אוֹתִי תְּעוֹלֵל כְּמוֹ אֶת אִמִּי, בָּסְרָהּ מָחַצְתָּ לָאָרֶץ, אִם תִּתְלְשֵׁנִי- טְפוּ, רֵד מֵעָרְפִּי, סַרְטָן צוֹלֵעַ, אַל תְּלַקֵּק לִי אֲגָדוֹת עַל צֶמַח צַדִּיק. אֲפִלּוּ בַּחֲלוֹם הָרַע אֵינֶנִּי מְסֻגֶּלֶת לַעֲמֹד כְּמוֹתָן דֹּם וּלְחַשֵּׁב אֲחוֹרָנִית שְׁאֵרִית וְעוֹד שְׁאֵרִית. פְּסַח עָלַי, חַיָּט חִגֵּר! אַל תִּגְזְרֵנִי! האובדן הכפול - השכול שהותיר אחיה שנהרג בהיותה ילדה קטנה, וגם אובדנו של בנה האהוב - מופיע בשיריה של חמוטל בר יוסף בשני פרקי הספר "קצת היסטוריה משפחתית" ו"המקום הכואב". בשיר "במיטה השחורה" (עמ' 232) מנסה האחות להחיות את אחיה המת באמצעות נקרופיליה – מעשה אהבה עם גוף מת: (...) שָׁם בִּמְבוֹשָׁיו מִשַּׁשְתִּי מְאֹד / שָׁם שֹׁב וַהֲלֹךְ הֶחֱלַקְתִּי / אֶת אֶבְרוֹ הַלָּבָן אֲפַרְפַּר./ אֶת כָּל אַהֲבָתִי לוֹ נִגַּנְתִּי. / עַל מֵיתָר הַחַיִּים הָרָפוּי / לַשְׁתִּי אֶת לֶחֶם הַחַיִּים הָאֻמְלָל, הִתְפַּלַּלְתִּי עָלָיו אֶת הַתְּפִלָּה הָאַחַת בָּעוֹלָם: / הִתְעַנֵּג! אָחִי מַחְמַדִּי, הִתְעַנֵּג נָא! בֵּין יְרֵכַי פָּרַח הַמַּטֶּה הַמֵּת." זהו מעין ניסיון להחזיר אותו לחיים בעזרת החייאת אבר הזכרות של אחיה. בתמונה הזאת משוקעת רצונה של האחות להעיר את אחיה מן המוות . יש בה רצון להחזיר אותו למצב בו הוא יתענג ויחיה. השיר מבטא את הכאב הנורא שנפער בעת שאדם קרוב כאח חסר בעולמה של האחות. כמובן, שהניסיון הזה גם מציג את הניסיון כנואש. חמוטל בר יוסף כותבת על ההוויה הזאת של שכול אחים גם בשיר "הלוויה של אחי" (עמ' 229) ובפואמה "המקום הכואב" (עמ' 245-241). השירים לא רק מביעים את הכאב, אלא חלק מהם מתארים את ההתאוששות ממנו, ובעצם הכתיבה עצמה היא כבר פעולת התאוששות. במעין מעגל שאינו מסתיים היא חווה את השכול שנית בהתאבדותו של בנה האהוב. הכאב מחלחל לשירים ואין אפשרות למנוע זאת. שיר ללא כותרת מבטא את חסרונו של הבן בפשטות: לְמִי זֶה אִכְפַּת אִם אַרְבָּעָה אוֹ שְׁלֹשָׁה יְלָדִים יֵשׁ לִי? אֲבָל אֲנִי, שֶׁאַף פַּעַם לֹא הִצְלַחְתִּי לִקְלֹעַ לַסַּל מִשּׁוּם כִּוּוּן, שֶׁתָּמִיד מְאַבֶּדֶת אֶת הַיָּקָר מִכָּל, עוֹנָה "שְׁלֹשָׁה" וְלִפְעָמִים יוֹצֵא לִי "אַרְבָּעָה", וְתָמִיד הַמִּסְפָּר לֹא נָכוֹן. (עמ' 265) הילד האהוב מופיע בשירים רבים, ניכר שאותו הרגע הנורא שבו נטל את חייו רודף את המשוררת גם כאשר הפצע הולך ומגליד. הילד המת נמצא במראות שהיא רואה בתוך הבית שלה, למשל בכיור היא יכולה לראות אותו כמו דג מפשיר שעליה לחתוך יחד עם אצבעותיה (שני חלומות עמ' 256) או כשהיא יושבת בספריה ונזכרת שלא סרגה לו סוודר (בספריה, עמ' 261). בשיר "תה בבונג" היא מתארת את הרגעים האחרונים בחייו של ילד שידע לנגן בצורה מופלאה, ילד עטור מלגות, כשרון מבטיח שהכין לעצמו ברגעיו האחרונים תה בבונג וגם פתח את קופסת האפרסקים ולא הספיק לאכול ממנה. האם זו מטאפורה או מציאות? אי-אפשר לדעת האם באמת הייתה קופסה של פרי שלא נגע בה, אך ברור לקורא שאמו מבכה את חייו. הוא שהיה בוגר ושפתיו שהיו תמיד מחייכות נטל אקדח מן המגירה. במעין איפוק כותבת חמוטל על הכאב הזה. על חסרונו של הילד בעולמה, על היותה חסרה. היא כותבת על היותה גזורה לחלקים. אובדנה הכפול מלווה אותה מילדותה ובבגרותה היא מקבלת מכה נוספת והכאב ההוא מועצם בצורות שלא יכול בן אנוש רגיל לעמוד בהם. וחמוטל בר יוסף נושאת את הכאב גם כדי לומר לנו שבחרה בחיים. המילים שבוראות לה גם את השמחה וגם את העצב משמרות את החיות הקיימת בה.