הספר "בדם לבי" הוא סיפורו של תא"ל ישראל וייס שהיה עד לפני כמה שנים הרב הצבאי הראשי. הספר מביא את סיפורו האישי עד לקידום המפתיע למשרת הרבצ"ר.
בספר תיאור של אירועים מחייו ומחיי הרבנות הצבאית הראשית, דילמות שהתמודד עמן במהלך שירותו, פסקי הלכה שנתן בהתייעצות עם גדולי התורה "האזרחיים" ועוד ועוד. בספר קטעים שהם מעין "שולחן ערוך" לדינים ומנהגים בענייני אבלות וכו' שלדעתי לא ממש מתחברים לספר.
יש מעשים רבים שבהם יכול להתברך הרבצ"ר וייס באחד מהם הייתי נוכח אישית וכעד ראייה אני חייב לשבח אותו על מתינותו, אנושיותו והתייחסותו החמה למשפחות השכולות.
לצד דברים אלה אי-אפשר שלא להתעלם מתחושת המרירות הבוקעת מהספר בקטעים רבים ממנו. נראה כי ישראל וייס פרש מהצבא בתחושת מרירות כבדה שאינה מאפשרת לו להביא את סיפורו בצורה "נקייה" וללא תחושות קשות. עולה כי הרב חש כי נגרם לו עוול כבד בכמה אירועים בשרותו והספר בין היתר בא חשבון עם הגורמים לתחושה זו. לא בטוח שזה מועיל למישהו גם לא לכבוד הרב.
רק בסיום הקריאה התחוור לי מדוע בחר הרב בשם "בדם לבי" לספרו.
