"מאחורי מלחמה רואים את הים"

'ההיגיון' או 'חוסר ההגיון' הם המוטיבים המובילים את הקובץ (ע' 30): ..."כְּשֶׁהַכֹּל מִסְתַּדֵּר כָּל כָּךְ טוֹב/אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִתְהוֹת". 'הניכור', מופיע ללא הפוגה כחלק אינטגרלי של המחשבות המתרוצצות ומשוטטות בין ריאליות ולויאליות אל הזולת, לבין האי-וודאות של הפרט. (ע' 18): ..."שִׁבְרֵי צְחוֹק נֶחְבָּטִים בְּגַלְגַּל הַצָלָה/אֲנִי מַשְׁלִיכָה אֵלֶיךָ חֶבֶל//אֵין לִי מַשֶׁהוּ נוֹסָף לוֹמַר". מאליו, שמאותן ההתבוננויות המקרוסקופיות רואים 'תמונות מצב' נורמטיביות המובילות אל 'האל חזור'. אולם דווקא מנקודת השבירה הגלויה כל כך, צומח עשב רך שניתן לנחות עליו מבלי להיפגע, ובתודעה, נדלק אור אשר גורם לשינויים בתפיסה האומרת לנו כי ניתן להתייחס גם אחרת למשפט המחץ (ע' 32): ..."פֶּרֶץ רוּחַ בָּעֵצִים הָעֲרֻמִים/וְהָאַהֲבָה לֹא מַשּׂיגָה". 'ההשלכות', כמובן באות במפתיע. או שקולעים את הכדור אל הסל ומנצחים. או שהכדור תועה בתנופתו ונשמט ארצה ואז נוחלים מפלה. שאלתה של המשוררת נילי דגן בשיר (המוזכר לעיל): ..."מַדּוּעַ אֵינְךָ מְשַׁתֵּף אוֹתִי בַּמַּחְשָׁבוֹת", איננה באה מתוך רצון או שאיפה לקבל מידע עודף כלשהו. השאלה מופנית מתוך רצון כן להושיט יד. ואולם מטבע הדברים כל 'שאלת-בקשה' מעוררת רתיעה וחשדנות. (כל ישות שומרת לעצמה זכות לפרטיות ואינה חפצה לערב בחלקת אלוהים הקטנה שלה אי משהו). יוצא מכך, שהן 'השואל' והן 'הנשאל' נותרים בריק ובשיממון הבדידות. קרי (ע' 15): ..."אֵין שֵׁם לְמַבָּט מְדֻיָּק שֶׁל בְּדִידוּת". ואכן כל בן אנוש נקלע לא אחת, אל סיטואציה הגוררת אותו אל תיבת הפנדורה ששמה בדידות. מאפייני 'הבדידות' הן תחושות האי וודאות (ראה ע' 40): ..."אִי אֶפְשָׁר לִמְנֹעַ/אֶת מַה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִצְפּוֹת". לכן, כל יחיד חי את רגעי בדידותו על-פי התזרימים שאינן בשליטתו. אפיון 'הבדידות' מופיע ברבדים שונים ביצירות שבקובץ, ולכל רובד כמוסת זמן ומצב נתון. לפיכך, 'הבדידות', מובאת כחלק אינטגראלי של היומיום: ..."נִדְרָשִׁים לִי כָּל הַחַיִים לְגַלוֹת/ מִי אֲנִי,/וְכָעֵת אֲנִי עֲיֵפָה". ונשוב אל פתח דברי: 'ההיגיון' או 'חוסר ההגיון' העוטף את חיי הגוף והנפש בבדידות הקיום האוניברסאלי, יונקים 'מהפרט' את התסריט (המעובד למִחזוּר), הם משתכפלים מאליהם ומועברים מדור לדור ללא כל אחריות מינימאלית אל ערכים וצדק חברתי. ואין שוני בין 'הפרט' האומר (ע' 33): ..."אֲפִלּוּ הַמְּרִיבוֹת הֵן בֵּינִי לְבֵינִי"... מול פני (המריבות) של המלחמות הגלובליות. קרי (ע' 9): ..."הַמִּלְחָמָה חָרְצָה לְשׁוֹנוֹתֶיהָ/עַל מָה וְלָמָּה כְּבָר אִישׁ אֶינוֹ זוֹכֵר". (ובע' 17) נרשם: הֵם יוֹרִים מִבַּית לְבַיִת//כְּבָר לֹא עוֹצְרִים לִנְשֹׁם/לֹא שׁוֹאֲלִים שְׁאֵלוֹת"... הציוויליזציה והקדמה לא שינו דבר וחצי דבר 'מהטבע האנושי' (אשר לא תמיד יודע גבולות), ואינו עוצר להתפכח לא 'מהמפלות', וגם לא מעודף 'הילת הניצחון'. אלמנטים המשקפים את שורש הרע, אשר מכבים את כל חושי הרגישות לערכים נעלים הטמונים במוסר ובצדק. את איבוד הדעת של 'הנאורות האוניברסאלית' משיבה המשוררת אל חיק 'השפיות' האינדיבידואלית (ר' ע' 38): ..."בְּעוֹלָם בּוֹ הַשְּׁאֵלוֹת פְּתוּחוֹת/דִּמְיוֹנִי הַפּוֹרֶה מוֹצֵא תְּשׁוּבָה/לְכָל הִתְרַחֲשׁוּת אַקְרָאִית". מאין ניתן ליטול פתרונות אם לא 'מהדמיון'. והלא 'הדמיון', כמוהו 'כחלום' אשר בחלקו 'מתגשם', או 'שלא'. (ר' ע' 59): ..." חֲלוֹמוֹת הֵם צִילָהּ שֶׁל מְצִיאוּת". אני מוצאת בקובץ שלושה זוויות של הסתכלות מנקודות מבטה של נילי דגן: א. את ההתרחשויות שלפני כל מלחמה (קיומית); ב. תוך כדי המלחמה (על פיסת אדמה); ג. ובתום מלחמה שמטרתה (הישרדות). ישנו זן מאד נדיר אותו מגישה לנו המשוררת ככמוסת פלא להתמודדות עם 'עכב אכילס', על האנושות לדעת 'להפיק לקחים ממשגי העבר'. על-אף שהמשוררת אינה מתפלספת בעניין דת ואמונה היא יורה פסוק קצר ובלתי מתפשר(ראה ע' 58): ..."דְּעוּ מַה לְמַעְלָה מִכֶּם!". בפסוק נחרץ זה אנו למדים כי אופני ההבטה של נילי דגן מוליכות למגוון רחב של יכולות ראייה ותפיסה. כלומר אותו פסוק נחרץ, יכול להשתמע כפי שהפרט או הכלל מאמינים או רוצים להבין (איש באמונתו יחיה). כמובן ככל שתכוון חזק, או חלש; בין אם תרצה, בין אם לאו - הדברים מתחוללים מאליהם. לכן, מוטב לא להיחפז (ע' 59): ..."שִׁנּוּיִים מִתְדַּפְקִים עַל דֹּפֶן/קָשֶׁה לִתְפֹס אֶת הַכִּוּוּן/אֵין לְהַגְזִים בְּעֶרְכָּה שֶׁל שַׁלְוַת הַנֶּפֶשׁ". היטב קלעה המשוררת לנפש הקורא בסגנון כתיבתה הייחודית והמעמיקה אשר נוגעת עד דק באנושיות שבאדם. כל אוהב שירה ישאב עניין מהמטאפורות מושכות העין והלב שכה הטיבה לתת להן ביטוי בספרה.