"היינו העתיד" הוא תיאור תקופה בקיבוץ יחיעם בו גדלה המחברת בשנות השישים של המאה הקודמת. הספר שאינו ביוגרפיה רגילה מניח על שולחן המנתחים בניתוח מאוחר את הוויית הקיבוץ של תנועת השומר הצעיר באותם שנים מתוך ביקורתיות רבה. הוויית הקיבוץ של אותם שנים דגלה בטובת הכלל על חשבון הפרט כאשר כל מעשה הפרט וחינוכו נועדו לשרת בשלבים מאוחרים יותר את הרעיון הקיבוצי. הבעיה כמו באידיאולוגיות רבות הייתה הקיצוניות בה נעשתה הפעולה מתוך מחיקת הפרט.
מתוך הספר עולה כאב עצום על ילדות שהייתה לכאורה יפה לתקופתה אבל מנעה מאותם ילדים מגע אוהב וחיים לצד הוריהם. הילדים היו שייכים לכלל בחינוך, בלימוד, בעבודה ובכל חייהם. "תורת" הקיבוץ בזמנו מבית היוצר של "השומר הצעיר" גרסה שוויוניות ברמות שקשה לתארם היום וההפרדה בין ילדים להוריהם מהגיל הרך ועד לבגרות הייתה דרך אחת לביצוע תהליך זה.
האם בני הנוער שגדלו באותם שנים יצאו מקופחים לעומת בני נוער אחרים? איני יודע, שנים גידלו את כולנו ילידי הארץ העירוניים על "עליונותם" של בני הקיבוצים בכל הקשור לתרומה למולדת, שרותם ביחידות קרביות בצבא ועוד. מה היה המחיר של כל אלה ברמת הפרט ? מסתבר שגבוה למדי וכפי שמתארת הסופרת, לא תמיד החינוך עזר. כדוגמה ניתן להביא את החינוך הקשוח לניקיון בגיל צעיר ואת התפרקות המושלמת של בני הנוער ממנו בגיל התיכון.
יש דוגמאות רבות בספר המקוממות את הקורא של היום. אחת מהן, מחיקה מוחלטת של ההיסטוריה והקשר ליהדות של אבות השומר הצעיר מבני הנוער שגדלו בקיבוצים עד כדי ניתוק כל קשר למהות היהודית שלהם. "ביום הכיפורים התגאינו שעובדים אצלנו כרגיל ואוכלים חזירי בר שצלינו על מדורות" (ע' 123 בספר).
הספר מעניין, ובחלק מהמקרים קשה לקריאה, התיאורים מעבירים היטב את האווירה ובראיה לאחור יתכן שאין זה פלא כל כך גדול שהתנועה הקיבוצית נמצאת במקום שבו היא היום.
