ספרו של אסף ענברי – "הביתה"; או תולדות קיבוץ אפיקים כמשל; או על עוצמתם וכשלונם הבלתי נמנע של מהפכנים; או "הנצחון" המובטח של טבע האדם על רוחו; או על "ריאליטי" שבו בני אדם כולאים עצמם במעבדת ניסויים הבוחנת אותם עצמם, "משתפנים", מתרגלים והופכים אותה לביתם; או הקיבוץ כחלום גדול מדי שהוכרע על-ידי מציאות קטנה מדי. בשאלות האלה נוגע קלות אסף ענברי בספרו את תולדות אפיקים.
בצעירותי תוכנתתי על האמונה במיתוס הקיבוץ כצורת החיים הקרובה ביותר לשלמות האפשרית. בבגרותי חשבתי שהקיבוצניקים ברובם חייבים להיות פחדנים גדולים וגם נטולי אחריות בסיסית. סיפורו הנוגע לא נוגע של ענברי עליהם, רק חיזק אצלי את התחושה הזאת.
"מציאות מתהפכת באמצעות האגדות שיוצרים לעצמם בני אדם, מציאות טבעה להשתנות. האגדות, ככל שהן יפות יותר, הן אהובות ונצחיות יותר. סוד החיים המשתנים בהדרגה (יציבים), טמון ביכולת להתאים, בעיתוי הנכון, את האגדה להשתנות המציאות".
התנ"ך הרב-משמעי, הוא הדוגמה האולטימטיבית למשפט המורכב הזה. על בסיס טיעוני פתיחה אלה, אחווה דעתי על הספר, שקראתיו גם בזכות עורכו דוב אלבוים, שידוע דווקא כמעמיק לחקור.
בראשית אודה ששפת הכתיבה הקלילה והנימה הצינית משהו של הסופר, התחבבו עלי מיד, אך לאחר שעברתי כשליש מהספר, החיבה הזאת דעכה לה משהו. כאלו התרגלתי לסגנון, ודעיכת החיבה אליו משקפת את ההיסדקויות הראשונות שהמציאות כפתה על "פסל" על האגדה. למרות שלטעמי הנושא הזה מחייב התייחסות רצינית וביקורתית, האופן הדיווחי הנייטרלי המנותק, השטחי והקליל אינו פוגם בחביבות של הספר. הכתיבה והעריכה של הספר, הפרקים הקצרים, מיועדים לידיעתו ולהנאתו של קהל היעד של הקוראים הצעירים. זה כנראה קולע היטב לטעמו המעשי ולחוסר רצונו של דור הצעירים המעשיים להעמיק חקור באירועי עבר חריגים וחסרי תוחלת מעשית. אני, שחייתי את רוב התקופה המסופרת והייתי עד חי לאירועיה, ומאחר שהצעירות כבר פרחה ממני והלאה, חש אכזבת מה עקב ממד השטחיות הדבק בסגנון הכתיבה הזאת.
על פניו נראה שענברי ביקש לעשות סוג של ספר חצי היסטורי הנצחתי וחצי רומנטי על תולדות קיבוץ אפיקים, אבל לא התאפק, החליק וגלש על גל של ביקורת סמויה, אבל נרתע מלהסתכן ולגלוש על גל גבוה ממש ולהתמודד מול אתגרו. כקיבוצניק מולד הוא ינק את הפחד, אולי זה גם חוסר הביטחון של גילו הצעיר, אולי זאת מועקה של רגשות אשם על הבגידה בחזון ההורים וחוסר אומץ להתמודד מולה, או הרחמים והצורך לעשות לתולדותיהם קצת חסד, או חוסר אומץ להצטרף אל "מיידי האבנים בשאריות הזכוכית הצבעונית המנופצת של מיתוס רעיון הקיבוץ". ובאמת למה להוסיף ולהתעלל במי שחיי המציאות המשתנה כבר הכריעו אותו ואת חלומותיו? זאת אכן דילמה לסופר אך לא לחוקר.
אז מה בעצם חסר לי, הקורא הקשיש והמפוכח, בספר הזה? חסרה לי נגיעת ממש ל"המעבדה" החברתית הייחודית. הניסוי החי וקיים לביטול מוחלט של צורכי הפרט למען שלמות ואחדות הקבוצה, ביטול ה"אני" הבסיסי, הטבעי, התורשתי, הקיומי, למען רעיון הרפתקני ועל-טבעי של העדפת הכלל. חסר לי הדיון ברעיון שהתחיל כצורך בסיסי וחסר יומרות, של קיום חיים יומיומי עם ההבנה הנכונה הברורה, שהקבוצה תוכל להתמודד ולעמוד ולשרוד בקשיים טוב מהיחיד הבודד. איך מאבק ההישרדות האמיתית, הקשיים הפיזיים והנפשיים, שהצריכו את שטיפת המוח הרוחנית, בנו בהדרגה את הרעיון כאגדה מלכדת ומסמאת, ששווקה היטב בעולם היהודי לגיוס תרומות, ובהדרגה הפכה למציאות המקיימת את עצמה.
חסרה נעיצת אצבע בפוטנציאל ה"נפיץ" הקיים במוחות חולמים של צעירים, ומאפשר להנהגה כריזמטית לעשות בהם ובתמימותם מניפולציות ולדחוף אותם לעמידה באתגרים שנראים חסרי היגיון או בלתי אפשריים. חסרה לחיצה מכאיבה בחוקי החיים הבסיסיים: באדם הרובוט שהתוכנה הנרכשת שלו מקורה הטבעי בבית הוריו. מה שרכש שם יעצב את תוכנת חייו כולם, ומה שלא רכש יחסר לו או יוחלף על-ידי פתרונות דמיונו לאורך חייו. כך, צעירים שניתקו עצמם בעת משבר, ממורשת הוריהם ונטשו את ביתם, מתגלים בעצמם כחסרי כישורים מספיקים "לתכנת" ולטפל בצאצאיהם, ובונים לילדיהם בגיל הקריטי עולמות ממשיים "אל-טבעיים". וכך הצאצאים החסרים, בעת משבר ינטשו אף הם מורשת הוריהם ואת ביתם.
חסר לי הדיון המעמיק בכך שרעיון הקבוצה הייחודית, הדרתה והפיכתה למיתוס והבדלתה מהווה סוג של שטיפת מוח. ובכך הקבוצה החילונית השיתופית, היא מאמינה כקבוצה דתית, שרבניה הם מנהיגיה וחזונם הוא דתה של הקבוצה. התלות בקבוצה גובר על-ידי טיפוח הפחד וחוסר הביטחון מהיכולת האישית לעמוד לבד בקשיים, ובד בבד גוברים התלות במנהיגים והחשש מלבקרם. ואם זו דת, אז למה האמונה באל ערטילאי מקבצת ומדביקה חזק יותר מהאמונה באדם הממשי וביכולותיו?
חסרה לי אצבע חודרנית לדיון איך קורה שהמנהיגות הטבעית שהצליחה והוכיחה, מאבדת את כישוריה ואינה משכילה לזהות מבעוד מועד את ההשתנות, ואינה יודעת להתאים את האגדה למציאות המתהווה בעיתוי הנכון. ולמה ומתי מתרחש ה"סירוס" העצמי שגורר "סירוס" של הנהגת ההמשך הטבעית. כאשר הרעיון הבסיסי הוא טובת הכלל מעל לכל. תיאור איך מתפתחת המעמדיות המבדילה בתוך החברה המאמינה בשוויוניות. ולמה ואיך הופכים המנהיגים ה"טבעיים" לדבקים בהנהגתם?
הייתי מסופק יותר מנגיעה של ממש, מכאיבה ופולשנית, ברוממותו הקטלנית של הקשר האליטיסטי הנרקם מסביב לקבוצה, שבהכרח יהפכה למועדפת ולכן גם לדחויה. חדירה לקשר הפוליטי המפתה והמשחית בהשגת הטבות ייחודיות לקבוצה. קשר שמרומם, מעצים ומעשיר, אך קשר בו טמונים זרעי ההרס שינבטו להם בבוא העת כפי שאכן אירע.
כאמור, אסף ענברי הצעיר "מלטף את הפצעים". הוא נזהר מלנעוץ בהם ציפורן מכאיבה, מן הסתם הוא שאל עצמו לאיזה צורך? כי ענברי, כבן קיבוץ, חושב שהקיבוץ השיתופי שבק חיים, שהרעיון שהיה סביבו היה רעיון מוטרף, חסר אחריות וסיכוי, אפיזודה חד-פעמית חולפת.
אני הקשיש יודע שההיסטוריה חוזרת, כי בני האדם הם לא יותר מרובוטים מתוכנתים. אני מאמין שרעיון שמתממש ומתקיים על פני שנים הוא רעיון מעשי לגמרי שהרובוטים הבאים יחדשוהו בתורם במציאות שיזדקקו לו, וכרובוטים לומדים לא יחזרו לפחות על חלק מהטעויות של קודמיהם.
את הספר הזה אניח אחר
כבוד על המדף העליון השמאלי, שם יקל על בדידותו של ספרו של
מאיר שלו על "הסוויפר" של סבתו מנהלל, שנח שם לבדו קרוב לשנה.
