לפני מונח הספר הקרוא, ואני שופט אותו כצבר יליד תש"ח, שהתחנך על מיתוסי ההקרבה והגבורה של מלחמת השחרור שלנו. כבר בפתיחה אני חייב לומר שהספר הזה רע, אבל חשוב. הסופר מקדיש את הספר: "לחברי המתים והחיים מהראל, ולחנוך קוסובסקי, גיבור חיל, שאוהב את מי שאני ועוין לי, איש הארץ, איש דמים, כמו כולנו. באהבה עמוקה לכל אותם שהיו שם בגיהינום הטבח וכן, גם הקימו מדינה".
המו"ל טורח לציין בראש כריכת הספר במסגרת אדומה: "זוכה פרס ספיר". לכל אורך קריאת הספר שאלתי את עצמי איך בעידן שלטון הימין, ועל מה מעניק הממסד פרס יוקרתי לספר שעיסוקו בפלמ"ח, וכבר נבנה בראשי הסבר שנראה לי מתוחכם מדי לממסד, ובוודאי לממסד ימני, עד שהגעתי לשני הפרקים האחרונים בספר, והבנתי שהסיבה פשוטה וברורה וללא כל תחכום.
המוטיב המרכזי של הספר הוא מוטיב "הבגידה", מוטיב פופולרי ונפוץ בשיח החברתי של ימינו אלה, אלא שמדובר כאן בבגידה שונה לחלוטין. כאן הבגידה היא של האדם בעצמו. קניוק, הנרגן והכואב, הכועס את זקנתו, בראייתו לאחור, בוגד בזכרו של יורם, הנער התמים והחולם המאמין הנכון להקרבת חייו. קניוק תוקף אותו בברוטאליות בידעו שאין כבר שום חשש מפניו, משום שהנער היורם הזה לא יקום להגן על עצמו או להשיב מלחמה כי הוא כלוא כולו בשכחה, נעול היטב בזכרונו המתערפל של קניוק.
קניוק הזקן גם לא עושה מאמץ ממשי ולא מאפשר לנער הזה להגן על עצמו. הספר רע, משום שמעבר לעיסוקו ברוע, הוא לא מאוזן. הוא חד-צדדי לחלוטין. זאת סקירה ביקורתית, שנכתבת על-ידי מבוגר הדולה מזכרונותיו תמונות מארועים טראומתיים בעברו כנער, ומעביר אותם דרך מסנני הבדיעבד, הפכחון של הזקנה והפסימיות שלה, ומציגה לפנינו כהווה מעוות, כתמונה אחרת מסוננת של האמת. תמונה שחייבת להיות פגומה.
זקנים נורמליים נוטים לרוב לייפות את ספורי עברם, קניוק חייב להיות אחר, שונה, ולכער את סיפורי עברו. לשאלה למה? התשובה לא מוסתרת בתש"ח, היא חשופה במערומיה הכעורים בתש"ע. לכן איני נוטה להאמין לסיפורי הזקנה ואני נותן קרדיט רב לנער ההוא התמים, וברור לי שתחושותיו אז בתש"ח, בזמן האמת, היו הרבה יותר נכונות ואופטימיות, כפי שמצופה מנער גם בעת של משברים ואימה, ובמיוחד כאשר טווח הראייה שלו עדיין קצר וצר.
הטבע מלמד אותנו לעסוק בהווה ולהביט לעתיד. מי שחי כך, נוטה לייפות גם את העבר. זה חטא קטן אבל קביל. עיסוק אובססיבי וביקורתי בעבר, ובעיקר בזה הרחוק והנשכח - מעבר לכך שאין בו ערך מעשי, הוא חסר משמעות לארועי משבר קשים, שבהם האדם מגיב, פועל ויפעל על-פי דחפי ההישרדות המתוכנתים במוחו. לכן קשה לשפוט בדיעבד התנהלות כזאת וגם לא הוגן.
יימצאו רבים שיאפיינו את הספר כאנטי-מלחמתי. הוא מוצג מנקודת המבט של הלוחם הפשוט ביותר, זה המובל מכאן לשם, זה הנמוך כל-כך, המתקשה לראות את קצה הצל של עצמו. זה שמרוב לחימה ומוות, שורד את הרגע מתוך הרגל ואדישות, שעיתים מעשי הגבורה שלו אינם שלו, הם של דחף ההישרדות ויד המקרה. אותם אלה שהמוות נוגע בהם והם כבר נכונים לקבל את חסותו, אך חוזרים ממנו אל החיים, בוגדים בברית הלא כתובה של המתים, כדי לספר לנו שאין שם כלום מלבד החדלון הפשוט.
כשזה נדלה ממעמקי זכרונותיו של אדם שהמוות כבר ממתין לו מעבר לפינה, לא ניתן שלא לחוש במסר האישי הגלוי שבעצם אין גם בשביל מה לחיות. כך שבסיכומו של חשבון, אלו שחדלו בתש"ח לא הפסידו, ואלה שנותרו מאז ועד היום לא הרוויחו מי יודע מה.
בדרך חושף בפנינו קניוק שלמיתוס תש"ח ולמיתוס גבורת הפלמ"ח, ישנם גם צדדים אפלים, מכוערים, אכזריים, נבזיים, בלתי אנושיים, מיותרים אבל אנושיים ולכן נסלחים. קניוק מגלה סוד אנושי, שגם בפלמ"ח, כמו בכל קבוצה, הייתה אליטה והיו "נחותים". האליטה, כמו כל אליטה, הקריבה את קורבנה בגדול וגם ידעה לתגמל את עצמה כשהגיעה עת התגמול, בעוד ש"הפשוטים והנחותים" שהקריבו, זכו "ליהנות" רק מצל הילת ההשתייכות להראל ולפלמ"ח.
לסיכום: הספר ריתק אותי. מודה, שלא הצלחתי להבין למה בדיוק נועד ולמה כיוון קניוק. סיפור זכרונותיו של אדם שכועס ומבקר את נערותו הזכורה רק לו, כשותף קטן למלחמה גדולה, שנגוזה ונותרה רק בזכרונו. הספר חשוב כדי שנדע להתייחס למיתוסים דרך מסנן הערבון המוגבל. ושנבין גם מה צריך לכלול ספר, כדי שיזכה בימינו לפרס מהממסד.
לא מומלץ לצעירים! כדי שלא יאבדו את תמימותם היפה ואת חלומותיהם האמיתיים בטרם עת ולמען העתיד השמור רק להם.
