סיימתי לקרוא את "גוף שני יחיד" לסייד קשוע, ונותרתי עם תחושת המועקה שליוותה אותי לאורך כל קריאת הסיפור הזה. ייתכן שיחסי הציבור שנעשו לסופר ולספר תרמו לזה; ייתכן שהציפיות המוקדמות, שהיו לי מהידיעה שמדובר בסופר ערבי חילוני, הגבירו את תחושת המועקה הזאת.
נזכרתי בימי לימודי בתיכון, לפני כמה עשרות שנים, ובמספר תלמידים ערביים שהיו שותפיי לספסל הלימודים, שמה שאפיין אותם בעיניי הצעירות, היו בעיקר שלושה דברים: הניתוק המתבדל שלהם, יכולות ביטוי דלות וציונים נמוכים, והתחשבות יתרה מצד המורים והתלמידים היהודים. כאלו, כולנו אמרנו לעצמנו, יש להם בעיית תרבות נחותה, יש להם בעיית שפה, הם "סנוניות" ראשונות, אסור להקשות עליהם, צריך להתחשב בהם. והם באמת היו צנועים, בלשון המעטה, נשמרו לנפשם מלגלוש לפוליטיקה, ולחלוטין לא הוקסמו משלל הפיתויים שהקסימו אותנו בני תשחורת, חילוניים יהודים "מודרניים".
עד היום לא פיצחתי את "הסוד" האם רמתם הנמוכה, נבעה מכושר הביטוי הנמוך בעברית, או חסך גדול שהיה להם בחומרי הלימוד הקודמים לתיכון. "הסוד" הזה נותר חתום גם יותר מאוחר, עת נתקלתי ב"סנוניות" אחרות בטכניון, וגם כאן יכולתי לדרג את רמתם לשליש הנמוך של ההישגים, וגם כאן הם התקשו להתחרות, אפילו אל מול עולים חדשים, שלהם לבטח הייתה העברית שפה סתומה לחלוטין! אבל במקצועות הראליים השפה העברית לא היוותה להם מעקב משמעותי, כפי שהייתה אולי ל"סנוניות" של המגזר הערבי הישראלי.
סייד קשוע הוא סופר צעיר והוא ככל הנראה כבר בן ל"סנוניות מבשרות האביב" האלה, הוא כבר דומה בתרבותו ובהישגיו לטיפוס הישראלי החילוני המצוי, ועדיין נראה שהוא זוכה ל"העדפה מתקנת וסלחנית". לשון אחר, הספר הזה במתכונתו זו היה מתקשה לעבור את סף המינימום הנדרש מסופר בן המגזר היהודי.
בחצי הראשון של הספר אין כל בשורה! הוא נוגע בשגרת חיים לאה, ונגוע בחזרות כמעט משעממות, כאילו מתכוון הסופר לגלות לקורא היהודי, שלמרות ה"קרנות" המודבקות לו, חיי היומיום של הערבי הצעיר והמצוי אינם שונים מחייו של מקבילו היהודי נטול ה"קרניים". זה לא מעניין וגם לא מפתיע במיוחד, ולא צריך להיות סיבה מספקת לכתיבת ספר. אבל לתיאור החיים ה"א-ספרותיים" האלה מקדיש הסופר את השליש הראשון של היצירה.
לגיבור המספר ל"גוף הראשון" יש רקעים "בעייתיים" בעברו שמוזכרים ברמזים: אם מרדנית, המוחרמת על-ידי חברה מסורתית, נידוי משפחתי, נטישה, זכויות ירושה, התכחשות לעבר ולמוצא ועוד, שעל כל אחד מהם ניתן לכתוב סיפור. הקשר שלהם לחצי השני של הספר מקרי ולא ברורה נחיצותם ותרומתם, מלבד אולי הצורך למלא נפח כתיבה כדי לענות לסטנדרטי הרומן המצוי, כדרישת המו"ל. קשר רופף וחסר כזה, שנגוע ברדידות החדירה לעומק הדמויות, פוגם ביצירה כולה, ומפחית מאיכותה.
לא הצלחתי להבין בבירור, מדוע אין שם מפורש לגיבור השני, שאינו בהכרח גם ה"גוף השני", בניגוד לשאר הדמויות? אלא תיאור מקצועו: "עורך הדין"? על מה זה בא להעיד? האם המקצוע הזה מייתר את הנשמה ואת האנושיות והאמון מהאדם בכלל? או מהאדם הערבי בפרט? אם זאת אכן הכוונה, הרי שהפיכת תואר המקצוע לתואר השם גובלת בבנאליות.
לגבי המחצית השנייה של הספר, הרי שהלכתי קצת לאיבוד במורכבות היתרה. החלפת הזהות היא תשוקה וצורך מתקבלים, אפילו עם המתת החסד אני חי בשלום, אבל לקבור את המומת בזהות אחרת, של חי נושם ופעיל, הגונב את זהותו של המת לעצמו; ועוד, כאשר המת והטרגדיה שלו היו מוכרים, הן על-ידי סביבתו הקרובה והן על-ידי המוסדות המטפלים, כמקובל בארצנו שהיא סביבת ההתרחשות; מה עוד, שלגונב הזהות יש שארי-בשר קרובים נושמים וחיים משלו, במיוחד אם, שאינו מתנתק ממנה וגם אינו מיידע אותה?...
יתרה מזה, לא הצלחתי להשתכנע מהתיאור, שהייתה הצדקה נפשית סיבתית ראויה למעשה גניבת הזהות הזה, ולתמיכת אמו הטבעית של ה"גוף המת" ועידודה במעשה. לא זיהיתי סבל קשה במיוחד של הגנב מזהותו המקורית הערבית, ולא זיהיתי תרומה חיובית ממשית שתצמח לו מאימוץ הזהות היהודית לעצמו, מעבר ליתרונות הנוחיות היומיומית, של פחות מחסומים, פחות חיפושים ופחות בולטות.
נראה שהעיקר זה השתחררות מכבלי תרבות המוצא הערבי. אבל אם בזה העניין, הרי שחסרה הביקורת הנוקבת על התרבות הכובלת והחונקת, מלבד רמזים אגביים קלים. גישה שנראית כפחד להיות ביקורתי ולקחת עמדה ברורה, וחשש גדול מלריב, רצון להיות בסדר עם כולם, גם עם אלה וגם עם השניים, "למכור גם לאלה וגם לאחרים"! אין כאן את ה"בעירה בעצמות".
אז רדידות כבר הזכרתי, התפזרות מיותרת ציינתי, ואולי גם מידה של חנופה לקהל הקוראים הפוטנציאלי. אם זה המחיר התרבותי שנדרש מחברה הטרוגנית מקוטבת לשלם כדי לקיים כאן סוג של חיים סבירים, הרי שזה מחיר התפשרות נסבל להשגת העדיפות הקודמת, של סבירות החיים עצמם. מחיר שאנו משלמים כבר זמן ניכר, בוויתור, ב"הנמכת הרף" בתחומים אחרים באותה התרבות, שקובעה כאן על-ידי המייסדים הדומיננטים, שהגיעו לכאן ממעמקי אירופה הסוערת.
סייד קשוע הוא בעיניי אכן "סנונית שאולי מבשרת" את סימני האביב של השפה המשותפת וסיכויי החיים המשותפים כאן, בין מכלול האזרחים החילוניים, חסרי דת ונטולי מחויבות לזכרונות וחשבונות העבר. כסופר, סייד קשוע לא מספק עדיין את הסחורה הספרותית הראויה, לפחות לא בספר הזה. אלא אם אנו ממשיכים בנוהל הישן של אותה ההעדפה המתחשבת והמתקנת שזכו לה הוריו בצעירותי.
