על גב הספר כתוב ש"יעל נאמן נולדה וגדלה בקיבוץ יחיעם וחיה היום בתל אביב". 'היינו העתיד' הוא הרומן הראשון שלה. אבל לדעתי, זה לא רומן. זה ספר חשבון.
חשבון עם הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, חשבון עם המבוגרים בקיבוץ יחיעם, חשבון הוריה, חשבון עם האנשים שגזלו ממנה את ילדותה. חשבון שבו הרבה הרבה כעס.
יעל נאמן מתחילה במילים: "את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן". היא מקדישה את חלקו הראשון של "הסיפור שלנו" לדיווח על חברת הילדים בקיבוץ. חלקו השני של הספר מוקדש לדיווח על תולדותיו של הקיבוץ, שנוסד כנקודת חלוץ של המדינה שבדרך, מחוץ לגבולות החלוקה כפי שקבע האו"ם למדינת ישראל. זה היה יישוב מבודד של קומץ חלוצים שהוקם על הר נישא, ללא קשר ישיר ליישובים יהודיים. רק גברים היו שם בראשית הדרך ואת הנשים והתינוקות השאירו בקריית חיים במשך שנה וחצי, ללא קשר עם אבות המשפחה. יישוב שהיה מנותק והאספקה הגיעה אליו בשיירות או בהצנחה ממטוסים, כשרוב האספקה אבדה בדרך. חלוציות במיטבה, שראוי ומעניין לספר בה. בוודאי יגלו בו עניין חובבי ההיסטוריה של הקמת המדינה.
חלק שני זה נפרד למעשה מן הדיווח של יעל נאמן על החיים בחברת הילדים ובחברת הנוער של הקיבוץ. אף כי האירועים קרו באותה תקופה ובאותו מקום, מבחינת הסיפור הם שני עולמות.
מסבירה זאת יעל נאמן עצמה: "הכוונה הייתה דווקא להפריד את הילדים מכובדם המעיק של ההורים, מפינוקיהם ומרצונותיהם". תיאור ההפרדה הזאת חוזר לאורך כל הפרק האישי בספר. הפרדה, כך שלמעשה לילדים לא הייתה משפחה. הייתה קבוצת הילדים. אל ההורים הם הלכו ביחד, בגושים גדולים, בשעה חמש וחצי ואחרי שעה וחמישים דקות, בדיוק בשבע ועשרים צעדו חזרה.
למשל, כאשר הייתה חגיגה בקיבוץ, היו שתי קבוצות נפרדות, זו מול זו - הילדים, חפצים, אביזרי חג, ומולם המבוגרים בקבוצה נפרדת. תיאור מעולה של הזרות, חוסר הקשר בין הילדים ובין ההורים. כיצד הביאו האידיאליסטים שיצרו את הקיבוץ לתופעה של ילדים חסרי-בית בביתם.
האחידות הזאת, הדייקנות בשעות הביקור אצל ההורים ותיאור האי-אינטימיות של הילדים עם הוריהם מאוד מודגשת בספר. למעשה, אין כאן "אני מספרת" אלא "אנחנו". אף פעם יעל נאמן לא מדברת על עצמה כפרט, אלא אך ורק כחלק מחבורה. אין דמות, שהקורא יכול להכיר ולהזדהות איתה.
ברומן הזה חסרים אנשים. בני-אדם. כאלה שיש להם רגשות (מלבד כעס המבעבע מכל משפט). אף אחד לא מספר על חוויה שחווה, על כך שהיו לו חברים, שהיו לו שאיפות, שהיו גם אכזבות. הייתה רק חבורה. לא היה פרט.
גם יעל נאמן אינה מתגלה בספר האוטוביוגרפי לכאורה. היא נשארת המדווחת: נמצאת בקיבוץ ומספרת עליו, אבל מספרת מרחוק ומשאירה אותנו, הקוראים, בחוץ.
שמעתי תגובות של קוראים יוצאי קיבוץ שמתלהבים: "כן, בדיוק כך היה אצלנו". אני, שלא הייתי חבר קיבוץ, נשארתי בחוץ. קראתי דיווח, לא קראתי ספר.
עברית לא שמעתי: מה אמר המלצר, אין עוגות גבינה או אין על עוגות גבינה...
