עמנואל סקל חקר בצורה יסודית ומרשימה את הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים ובניגוד למחקרים אחרים בנושא התמקד בתפיסת ההגנה של צה"ל על סיני וכן בקרב ההגנה שהתנהל בימים הראשונים למלחמה.
המחקר של סקל שהוא מקורי בחשיבתו מנתח את ההיסטוריה הצבאית של צה"ל בסיני ממלחמת ששת הימים ומראה כי בפועל מעולם לא תוכנן בצה"ל קרב הגנה, היות שתפיסת הביטחון גרסה שיש לתקוף את האויב ולא לשחוק את הכוחות בקרב הגנה. עוד מביא סקל דוגמאות לכך שקרב ההגנה לא תוכנן היות שהמטרה הראשונית של צה"ל הייתה להעביר את הלחימה לשטח האויב ולכן צורת קרב זו גם לא תורגלה בתרגילים שלפני המלחמה. מאידך לא עודכנה תפיסת הביטחון של ישראל לאחר מלחמת ששת הימים כאשר נוספו למדינה שטחים רבים שאפשרו בפועל קרב הגנה בלי שחיקת כוחות ובלי שהעורף יהיה מאוים, כך לפחות בסיני.
לצד שינוי התפיסה הן בקרב המנהיגות הצבאית והן בקרב המדינאים לא נעשה תכנון ושינוי בתוכניות הצבא לשעת חרום כך שצה"ל מצא עצמו מגן על קוו המעוזים כאילו הוא קוו עצירה שאין לסגת מטר ממנו ושוחק את כוחותיו בניסיונות חוזרים ונשנים לתגבר את הקו בעוד שניתן היה ביומיים הראשונים של הקרבות להורות ללוחמי המעוזים להתפנות או לפנות אותם באמצעות כוחות שלעתים אף חברו אליהם פיזית אך לא פינו אותם.
עד כאן העובדות השאלה הנשאלת מדוע מוצא לנכון סקל לתקוף שוב ושוב במילים בוטות למדי (מחשבה "הזויה" זו רק דוגמה אחת מני רבות) את הרמטכ"ל דדו, את אלוף דרום גורודיש ואחרים כאשר ברור מתוך המחקר שלו עצמו שזוהי תפיסה שהייתה קיימת בצה"ל שנים רבות ורק ההיסטוריה הפגישה דווקא את אותם מפקדים עם מתקפה מצרית. בוודאי שאחריותם כמפקדים חשובה אבל נראה יותר מפעם אחת שסקל עושה חשבון עם האנשים שאינם ביננו מבלי שתינתן להם האפשרות ההוגנת להתגונן.
להבנתו של סקל תוכנית "שובך יונים" מטרתה הייתה חבירה ותגבור כוחות לקוו ולא תכנון הגנתי ותוכנית "סלע" לתגבור הקו בסיני בשתי אוגדות משוריינות עסקה רק בהובלת הכוחות לסיני ולא בהגנה ממש על השטח. הדברים נכונים וכפי הנראה הם אינם המחדלים היחידים שהיו בצבא ובמדינה ביניהם התחושה המוטעית שהמצרים לא יעזו לתקוף את צה"ל. סקל מבצע ניתוח מדוקדק לעתים מדוקדק מדי שמקשה לעתים להבין את תמונת המערכה כולה, תורמת לכך גם עריכת הספר המחזיק מעט מדי פרקים כאשר בפרקים המרכזיים שלו עשרות רבות של כותרות משנה אשר מקשות מאוד על ההבנה הכללית של מבנה הדברים.
לטענתו של סקל הביטוי "הסדיר יבלום" לא נאחז על אמת בדוקה לא מבחינת זמן ומרחב ולא מבחינת סדר הכוחות הצה"לי מול תחזית כוחות האויב במתקפה. על בסיס אמירה זו תוכנן בצה"ל גיוס מילואים נרחב אשר למרבה הפלא קוצר משמעותי בלוז המתוכנן שלו והוא אחד הגורמים למניעת הקטסטרופה בסיני. מלחמתם האמיצה של הלוחמים בסיני והקרבתם תרמה אף היא לבלימה במחיר נורא של נפגעים בנפש וגם ברק"מ ויצרה מצב בו נשחקו מרבית הכוחות הסדירים בקרב הבלימה בגלל החלטת מפקדים לשלוח כוחות קטנים לחבירה למעוזים דבר שעלה במחיר כבד ולא השיג את מטרתו.
מעורבותו האישית של המחבר - החולשה של הספר במחקר אקדמי היסטורי ניתן לברר את העבודות עד רמה מסוימת אבל האם הביקורת על מהלכים כאלה בהסתכלות לאחור היא סבירה? האם יש מקום לכעוס על מפקדים בכירים אשר בלחץ קריאות העזרה של המעוזים שלחו כוחות קטנים לחלצם, האם יש מקום לבקר ולגנות כוחות אחרים שהחליטו כמעט על דעת עצמם לנהל לחימה קשה כדי לחלץ לוחמים מוקפים בכוחות אויב רבים? השאלה העקרונית היא מה מקומו של המחקר ההיסטורי, האם תפקידו להכיר ולחשוף את העובדות ולנסות להסיק מהם מסקנות או שתפקידו של ההיסטוריון לבקר ואף לתקוף את הנפשות הפועלות על התנהגותן.
נראה לי שזוהי חולשה של הספר, מעורבותו האישית של המחבר שהיה בעצמו מג"ד בסיני יוצאת מעבר למחקר עצמו ובמקום שתסייע לו בהבנת העובדות מתוך הכרות מעמיקה של הגזרה כשותף לאירועים הוא נותן חרות לעצמו ותוקף מפקדים עמיתים על פעולה כזו או אחרת שלהם. במידה מסוימת יש כאן ניצול של העובדה שהמחבר בהיותו מג"ד ובגיל של מגדים במלחמה תוקף בצורה בוטה מפקדים בכירים שבגלל דרגתם וניסיונם אז היו מבוגרים ממנו והיום אינם בין החיים.
אשתמש בדוגמה, האם נכון לבקר את מרבית מפקדי הגדודים בסיני על שהשאירו את רק"מ הגדוד במשטחי הרק"מ הפלוגתיים כאשר מלחמה בפתח בעוד שמג"ד 79 (בחטיבה 401) סא"ל מוני ניצני הוציא את רק"מ הגדוד מהמחנה כבר יומיים לפני פרוץ המלחמה מתוך הבנה וניתוח עצמי של העובדות ובכך מנע נפגעים רבים בעוד שבגדודים אחרים בסיני תקפו מטוסים מצריים את חיילי הגדודים שהיו במחנות הקבע שלהם? לדעתי נכון לשבח את מעשיו של מג"ד 79 ולא לבקר התנהגות סבירה של שאר המג"דים שפעלו על-פי מה שהיה ידוע להם באותו הזמן.
צה"ל ספג מכה קשה בתחילת המלחמה שנבעה מסיבות שונות כמו ביטחון עצמי מופרז וחטא הגאווה. תפיסת המודיעין לא נתנה לעובדות לבלבל אותה אלא נוצרה מתוך גאווה של מפקדי אמ"ן שחשבו שיש ביכולתם לנחש את שקורה בראשם של מנהיגי מצרים וסוריה מבלי להתבסס על עובדות. לצד כל אלה העדר תוכנית הגנה ראויה בסיני ועוד.
העובדה היא שעל-אף תנאי הפתיחה הקשים צה"ל הגיעה לקילומטר ה 101 מקהיר, נכון שכוחות מצריים נשארו מזרחית לתעלה דבר שהקנה יוקרה רבה למנהיגות הצבאית המצרית אשר השיגה את שלה אבל צבאית המלחמה הזו הסתיימה בניצחון ישראל.
כל מחקר קובע את גבולות הגזרה שלו. קביעת הגבולות של סקל במחקרו היא בימים הראשונים של הלחימה ויש בה דמיון מסוים להחלטות שוועדת אגרנט לקחה על עצמה (ויש אומרים שהונחתה לכך) שממנה הוא מרבה לצטט. קוראים לזה "חוסר פרופורציה" ראיה צרה של ימים ספורים בתחילת הלחימה מבלי לראות את המכלול. יתרונו של הספר בכך שהוא אינו חוזר על האירועים הנוחים לנו לניתוח כמו קרב ההבקעה של חטיבה 14 וחטיבה 600 ב-15 וב-16 באוקטובר אבל מצד שני התמקדות מופרזת בימים הראשונים מייצרת חוסר פרופורציה במסקנות.
בפרק חשוב המתייחס לחיל האוויר במלחמה ניתן הסבר מעניין לתחושה הרווחת בקרב כוחות היבשה בסיני על חוסר בסיוע אווירי של חיל האוויר לכוחותינו שהגיע באירועים רבים עד לכדי כעס ותחושת נטישה. אי-אפשר להתעלם שחיל האוויר קיבל ערב המלחמה תקציב של כ 52 אחוז מתקציב הביטחון ובתוקף כך היה מצופה ממנו לספק את הסחורה שלצער כולם לא סופקה (כולל בעיניהם של בכירים בחיל האוויר שסקל מצטט). חיל האוויר לפי סקל התכונן למלחמה הקודמת, מלחמת ששת הימים, ושם בראש מעייניו הפצצה של שדות תעופה מצריים כאשר הסיוע הקרקעי נותר בעדיפות אחרונה וכמעט ולא בוצע. בקשות חוזרות ונשנות של כוחות היבשה לסיוע קרקעי והשמדת הגשרים כמעט ולא נענו.
יש הערות לא מעטות בכל הקשור לעריכת הספר, פסקאות רבות בספר מלוות מספרים סידוריים שאינם קשורים כלל לטקסט ועוד, ראוי שיתוקנו במהדורה הבאה.
גם ספר זה כמו מחקרים אחרים על מלחמת יום הכיפורים היוצא 38 שנים לאחר המלחמה מחמיץ את העיקר והוא היכולת להפיק לקחים לעתיד, האשמה כאן כמובן אינה של סקל שכאדם פרטי יכול לחקור בזמנו הוא את שחפצה נפשו, הביקורת היא על צה"ל ועל מחלקת ההיסטוריה שלו ש"חוקרים לכספת" כלומר חוקרים את העבר אבל המחקרים נכנסים לכספות נעולות היטב ולא מאפשרים לצבא עצמו להפיק לקחים ובעקבות כך לחסוך בחיי אדם. זו ביקורת ידועה שלצערי לא מתוקנת ולא מטופלת כבר שנים.
הספר הוא מחקר יסודי המלמד רבות על ימיה הראשונים של המלחמה, אישית הבנתי סוף סוף מדוע "טורטרתי" יחד עם שאר חיילי אוגדה 143 (של אריק שרון) בנסיעה תמוהה דרומה ב 10 באוקטובר ללא כל מטרה ועת הגענו לנקודה דרומית בחולות סבנו על עקבנו ועלינו צפונה. בעקבת הספר הבנתי שהיינו מיועדים לבצע צליחה בגזרה הדרומית....
יש כמובן עוד תובנות רבות על האירועים ובכך הספר חשוב מאוד לקריאה ולהבנה את אשר התרחש בחולות סיני לפני שלושים ושמונה שנים.
