שירה, גיבורת הסיפור - היא ילדה רגילה, שמכורח המציאות נקלעת אל עולם המבוגרים.
במקרה, או שלא במקרה הקוראים מבחינים 'מבין השיטין' כי מעשיה, בחירותיה והחלטותיה של שירה לקראת המפגש עם שתי הסבתות המגיעות לשהות במחציתה, נמצאות בפיקוח מתמיד. מכאן, כי גם הקורא נסחף 'בסקרנות' 'ובציפייה' לבאות.
מסתבר שכל סבתא מגיעה - מעולמות, שפות, מנהגים ומסורות אחרים. ושירה צריכה להפנים את רצונותיה כל ימי הביקור והשהיה במחיצתן של האורחות. כמו גם לקבל החלטות מיידיות, וקביעת עמדות נחרצות אשר דורשות קליטה, איפוק ושליטה.
הנה כאן באה סופרת הילדים, פנינה פרנקל - שתחום עיסוקה בפסיכולוגיה התפתחותית, ומביאה לפני הקוראים סיפור פשוט לכאורה על הילדה שירה אשר נקלעת למצבים מביכים עם אורחותיה.
הכותבת והחוקרת פנינה פרנקל מבקשת להבליט את גיבורת הסיפור שירה, אשר לומדת להכיר ולהבין עולמות ותרבויות שונות מגיל רך.
לסבתא אחת שמגיעה מהולנד, קוראים אוֹמָה, ובאמתחתה, מנהגים ותרבות הולנדית. לסבתא האחרת אשר מתגוררת בזיכרון-יעקב, קוראים רינה, ולה מנהגים ותרבות ישראלית.
מה שמאחד לבבות בסיפור שלפנינו, מתקיים בסופו של דבר במקום הכי מרכזי, אינטימי וחמים שאינו אחר מאשר 'המטבח'. מהמקום הזה, הגישה נוחה להתרחשויות שקורות בהמשך.
כאן, הקורא נסחף גם אל הפאן הנוסף והלא הם הציורים המשעשעים והמצחיקים אשר מלווים את הדמויות -בחן, ובצבע עליז - פרי איוריו של מירל גולדברג, הצייר והפסל המוכשר - אשר מפליא להכניס בדפי הספר חיוּת מקצועית ומלטושת.
הסבתות מראות את אהבתן לשירה, בדרך הכי מוכרת ומקובלת. הן מכינות כל אחת על-פי דרכה, מטעמים מסורתיים שהן מכירות. העימות הראשון מגיע כאשר שתי הסבתות ממתינות לפסיקתה של נכדתן - איזה מאכל 'טעים יותר'? או אז קמה שירה בדיפלומטיות גמורה ומכריזה בזו הלשון:
..."אֲנִי עִם הַסַּבְתוֹת לֹא מִתְוַכַּחַת/טוֹעֶמֶת מְעַט מִכָּל כּוֹס וְצַלַחַת./
מְמַהֶרֶת לְסַיֶּם וּמוֹדָה לְשְׁתֵּיהֶן, לָזוֹ: 'דַּנקְיוֹוֶל', וְלָזוֹ: 'חֵן חֵן'"...
אולם דווקא במצב הפרדוקסאלי שמופיע כאן, נגלית 'התרמית' ושתי הסבתות כאחת נעלבות עד עמקי נשמתן. מסתבר כי כל האוכל עליו הן טרחו כה רבות, נותר בשיממונו בצלחות.
מששירה מבינה שמכאן לא תוכל יותר לחמוק, היא מודיעה נחרצות לסבתות - כי הגיעה השעה לאחד כוחות ומאמצים כדי להכין במשותף תבשיל יחיד במקום שתי מנות שונות.
הפלא ופלא, מילותיה הנחרצות מתקבלות כלשונן. ומיד הסבתות מתחילות להכין בשותפות את התבשיל. כל ההתארגנות במטבח, לקראת המשימה מובילה לאנדרלמוסיה - שבאה לביטוי חרוזי, ציורי, וקומי עד להתפקע. משהסערה שוכחת והתבשיל מוגש לשולחן 'נגמר' לשירה התיאבון.
אך סוף טוב, הכול טוב! שתי הסבתות מפיקות לקחים מהסיטואציה שעברו יחדיו ולומדות להתהלך אישה עם רעותה בסלחנות ובהבנה.
שתי הסבתות, אשר טרחו להכין במשותף ארוחה דשנה לשירה, מסיימות לבסוף את הסיפור ברוח טובה - כשהן יושבות בצוותא ואוכלות בתיאבון את התבשיל.
ואז בפעם הראשונה מביקורן של הסבתות אוֹמָה ורינה, חשה הנכדה שירה רווחה גדולה... סוף כל סוף, לא יהיה עוד כל צורך - לבחור, לקבל החלטות, או לקבוע עמדות.
