"מאפרת את דמותי להיות משוררת" - כך כותבת המשוררת שושנה ויג בספר שיריה "איפה את חיה" (פיוטית, 2009). זוהי, אכן, דרכו של עולם שהמשורר מאפר את דמותו השירית, בונה אותה וצובע אותה בכל חיוניותו. לכל משורר ישנן דרכים משלו לחולל את הקסם המיוחד הקרוי שירה. מנחם מ' פאלק הוא משורר פורה שהוציא לאור מעל ל-20 ספרים, מתוכם לפחות ארבעה-עשר ספרי שירה. מוצדק, אם כן, לברר מהי תמצית הקסם של משורר זה.
אחד הדברים האופיניים, בעיני, בשירתו של מנחם פאלק הוא היותה של השירה חשופה, כפי שקראתי לכך ברשימה "סתו פרום וחושפני" על שירתו (פסיפס 78, עמ' 38-42). שם הדגמתי כיצד שלושת היסודות 'סתו', 'פרום' ו'חושפני' מהווים תמצית הגדרתית של שירתו. זוהי שירה נטולת איפור מתוך עיקרון מכונן. אביא מספר דוגמאות מספר זה.
הדוגמה הראשונה היא השיר "שירה אישית" הלקוח מתוך הפרק "דרך המשוררים" ועניינו ארס-פואטי, כלומר, המשורר והשירה עצמה. השיר מדגים היטב את הסגנון הישיר והחשוף, האירוניה, הביקורת והלגלוג העצמי האופיניים כל-כך לשירת מנחם פאלק. כאן המשורר מדמה את האני השר לכלב ואת השירה לנביחה:
שִׁירָה אִישִׁית אֶת עַצְמִי אֲנִי שָׁר
בְּלֵילוֹת יָרֵחַ מָלֵא
מִתְחָרֶה בַּתַּנִּים
הַזּוֹעֲקִים לַשָּׁמַיִם.
כְּמוֹהֶם אֲנִי מִסְתּוֹבֵב סְבִיב הַזָּנָב
שֶׁל עַצְמִי
וְחוֹשֵׁב שֶׁמָּצָאתִי
אֶת הַמָּנוּאֶלָה שֶׁל הָעוֹלָם.
אַחַר-כָּךְ מַבִּיט בַּאֲחֵרִים וְתוֹהֶה
אִם גַּם הֵם יוֹדְעִים
אֵיךְ לְסוֹבֵב אֶת הָעוֹלָם.
לְבַסּוֹף, מִתְיַשֵּׁב עַל הַזָּנָב
מַפְנֶה רֹאשִׁי שׁוּב אֶל הַיָּרֵחַ
וּמַמְתִּין לָרֶגַע שֶׁיִּתְפַּנֶּה אֵלַי
וּכְשֶׁאֶנְבַּח
יְשַׁבַּח אֶת חָכְמָתִי.
(שירה אישית, עמ' 43)
דוגמה אחרת היא שיר עם איכויות של סיפור קצר, כי הוא למעשה מספר בתמציתיות סיפור אמיתי מילדותו של המשורר; כיצד התגמול על מעשה חסד של אימו כלפי צועניה שבקשה חופן שעועית ואפונים מידיה של אימו עבור ילדיה הרעבים היה גניבת כלי השחמט של בנה, הוא המשורר, יום לפני תחרות שבה היה אמור להשתתף. גניבה זו נחרטה עמוק בתודעתו בשל האכזבה והתסכול העמוק שגרמה לו. בשישה וחצי בתי שיר בלבד מסופר הסיפור באיפוק רב. המשורר אפילו אינו מציין כי מדובר באימו וכי בנה של האישה הנו הוא עצמו. רק לשון העתיד שננקטת בסיום השיר מגלה לקורא את האמת. אביא רק את סיומו של השיר:
רַק שֶׁהַצּוֹעֲנִיָּה לֹא תִּכָּנֵס לְבֵיתָהּ
וּתְאַמֵּץ אֶל לִבָּהּ כְּלִי בַּיִת יָשָׁן
וּשְׂמִיכָה לְתִינוֹקוֹת,
אוֹ שִׂמְלָה לְשַׂמֵּחַ אֶת הַבַּעַל
הַנּוֹהֵג בְּקָארוּצָה- וְסוּס מֻרְעָב.
רַק שֶׁלֹּא תִּגְנֹב אֶת כְּלֵי הַשַּׁחְמָט שֶׁל בְּנָהּ הַקָּטָן
יוֹם לִפְנֵי הַתַּחֲרוּת בְּבֵית סִפְרוֹ.
(חפן שעועית ואפונים, עמ' 139)
אינני סבורה שמטרתו של הסיפור היא להעביר מסר שלא לעזור לזולת. זהו למעשה סיפורו של ליצן המתאר את העליבות והעוולה כפי שהיא, ללא איפור, ומנסה בכך לפרוק את משאו ובתוך כך לזכות באהדת הקהל.
דוגמה שלישית ואחרונה שאביא היא מן השיר "כמו שיח". שיר זה לא רק שמדגים שוב את הנקודות שהעלתי, אלא גם מוכיח את סברתי במפורש, משום שהמוטו המצורף אליו מובא בשמו, כביכול, של הליצן הידוע ארלקינו, אבל זהו 'ארלקינו ללא איפור'. אכן, השיר מדגיש את החיבור למציאות, הרגליים הנטועות ברגבים, העיניים הפקוחות ללא איפור עצמי וגם ללא איפור של המציאות בניסיון לא ריאלי ל'שפץ' או ליפות אותה.
לֹא גְּבוֹהָה בִּמְיֻחָד,
לֹא גְּבוֹהָה כְּלָל,
גַּם לֹא בֵּינוֹנִית,
אֲפִלּוּ נְמוּכָה,
עִם רַגְלַיִם נְטוּעוֹת חָזָק בָּרְגָבִים
כָּאן וְעַכְשָׁו,
עֵינַיִם פְּקוּחוֹת לִקְלֹט הַכֹּל
...
וּבַלַּיְלָה, בַּחֹשֶׁךְ, בְּשִׂיחָה אִישִׁית עִם הַכּוֹכָבִים
הָעֲנָפִים יְדַבְּרוּ זֶה אֶל זֶה
הַגֶּזַע יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ אִישִׁי
יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹת חֲרִישִׁיִּים בָּרוּחַ
וּלְבַסּוֹף יֵרָגַע.
(כמו שיח, עמ' 117)
ליצן ללא מסכות אם כן, הליצן שמנחם מציג לפנינו בספר זה הוא ליצן ללא מסכות וללא איפור. זהו הליצן בחיי היום-יום הפשוטים והפרוזאים שכולנו מכירים היטב. אין דרמות מלבד אלה שהחיים עצמם מספקים, ואלה מתוארות בישירות ופשטות לא מתחכמת: אהבתו לירושלים עיר הבירה לצד מעבר-דירה, געגועיו להוריו, משפחה או חברים, יחד עם אהבה, אלוהים והשירה עצמה. הליצן מבקר בסמטאות הרב-גוניות של החיים באופן מוחשי ולא תאטרלי.
מהי התחושה המתעוררת למראה ליצן ללא איפור? נדמה לי, שהדבר קודם כל מפתיע, אבל גם מביך, במידת מה. עלולה להתגנב תחושה שהנה הליצן, המשורר, נתפס לעיניך בעת קלקלתו או עירומו. בשיר "מפתח הלב" מעיד המשורר על מידת החשיפה שבכך:
בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ מַבִּיט שֵׁנִית,
בַּחֹשֶׁךְ הַמְּעָרָתִי
וּמְשׁוֹטֵט
בִּרְחוֹבוֹת הַלֵּב.
(פרולוג, מפתח-הלב, עמ' 5)
המשורר יודע כי דרכה של ההתבוננות הפנימית שהיא חושפת דברים ראשוניים, קמאיים כאנשי-המערות שהמשורר רומז אליהם. התבוננות זו עלולה לחשוף גם דברים שיש בהם צד חשוך, דברים אפלים. זהו פירושו של הביטוי 'חושך מערתי'. מנחם כמו מודע למבוכתו האפשרית של הקורא וכבר מספק לו את אמצעי ההגנה, אף שהוא כמשורר איננו נזקק להם והוא אמיץ דיו כדי לעמוד בכך לאורך ספרים רבים.
מהם אמצעי ההגנה שמספק המשורר לקוראיו? אם השירה היא נטולת איפור, לא כך הוא הדבר בנוגע לספר. ספריו של מנחם הם תמיד מוקפדים וערוכים בצורה מושכלת באופן שניכר כי הושקעה מחשבה רבה בקיבוצם ואיחודם לכדי ספר על-מנת שלא יהיה אוסף סתמי של שירים. כך הדבר גם, ואולי במיוחד, לגבי ספר זה. המעניין הוא שדמות הליצן עצמו היא זו שמשמשת איפור לספר. דמויות הליצן העצוב פיירו והליצן הערמומי והמתוחכם ארלקינו מלוות אותנו לאורך הספר ומציצות אלינו בהומור, בחידוד, באירוניה ובחוכמה ולפעמים גם בעצב, דרך המבואות לפרקים השונים ובתוך שורות מוטו המופיעות במודגש לפני חלק גדול מן השירים. באופן זה, דמות הליצן מעוצבת כגורם המאחד בספר. בד-בבד הופעותיהן מספרות סיפור נוסף שלא כאן המקום לספרו.
לסיום, אני רוצה לשאול באילו סמטאות מבקר "ליצן בסמטאות הלב"? לכאורה, נראה שכותרת הספר מדברת על הליצן המשורר החושף בפני הקורא את ביקוריו בסמטאות הלב החבויות שלו, כלומר, מדובר בתהליך של התערטלות המשורר כאשר הקורא משמש רק צופה פסיבי. אולם, לי נראה כי לא כך הדבר. בעיני, הליצן המשורר מבקר בסמטאות לבו של הקורא.
מנחם עצמו אינו חושש מן הסמטאות הללו. עבורו אין הן אפילו סמטאות אלא בית, שהוא מורגל בו בכל ספריו. לכן, אני סבורה שלא אל לבו של המשורר מתייחסת כותרת הספר, אלא אל תחושותיו ורגשותיו של הקורא את שיריו ואינו יכול להישאר פסיבי ובלתי מעורב. אכן, כשהמשורר מביט לתוך עצמו עמוק מספיק הוא מצליח לשוטט ברחובות הלב של הקורא.
