החטא הקדמון הדיר את האישה בחברה מאז ברא ה' את
האדם: "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל-אישך תשוקתך והוא ימשל-בך" (בראשית, ג 16). מאז חלפו אלפי שנים, ובעולמנו נקבעו מוסכמות חברתיות ונצרבו דפוסי התנהגות ומערכות חיים, שבהם מצאו עצמן ה
נשים מקופחות בכל תחום: בדת ובחברה, במדינה ובבית. הדברים תקפים גם בעת העתיקה, גם בימי הביניים וגם בזמן החדש. אחד ההיסטוריונים הגדולים לתולדות ימי-הביניים, פרופ' פרידריך הר, איש אוניברסיטת וינה, כתב בספרו "ימי הביניים ותרבותם - אירופה 1100-1350", (הוצאת "הדר", תל אביב 1965), בפרק י"ג על "היהודים והנשים" (עמ' 312-322), שאולי ימצא הקורא כמוזרה את העובדה שכרך שני עניינים אלה, "יהודים" ו"נשים", זה בזה בפרק אחד. לדעתו, "אף כי היהודים והנשים תרמו תרומה חיובית לתרבות ולחברה בימי הביניים 'הפתוחים', הנה נדונו לאחר מכן לחיי הגטו, והם שסבלו יותר מכל זולתם בסגור החברה את שורותיה בימי-הביניים המאוחרים" (שם, עמ' 312). במבט לאחור, לדבריו משנה תוקף גם בעת החדשה: היהודים - העם הנרדף והנשים - המגזר המקופח .
המהפכה במעמד האישה, החל למעשה, למן שלהי המאה ה-19 במערב אירופה ובארצות הברית. אולם הדרך לשחרורה מכבלי הדת, מהמוסכמות החברתיות ודפוסי התנהגות, שהפכו מהרגל למעין חוק טבע, נותרה עדיין ארוכה. ההיסטוריון ד"ר אב"א אחימאיר, מחולל 'ברית הבריונים', כתב במלאת חמש שנים לפטירת ז'בוטינסקי, כי נטייתו למערב מקורה, בין השאר, במעמדה הנחות של האישה בחברה המזרחית ('דמות האישה', עמ' 63). בספר על דמות האישה, יכול הקורא לעמוד מקרוב על יחסו האוהד של אחד ממנהיגיה הגדולים של התנועה הציונית לאישה, לתכונותיה הנשיות, לזכויותיה ולמעמדה בחברה, הכללית והיהודית. ד"ר חמדה גלעדי שכתבה בשעתו (1963) הקדמה לספר זה, ציינה את המקום הגבוה בחברה שהועיד ז'בוטינסקי לאישה. הוא תבע מתן שיווי-זכויות לאישה העברית תוך הערכת נאמנותה לתקומה הלאומית. לדעתה, נצרבה השקפת עולמו זו מתוך מניע נפשי. הוא נתן לכך ביטוי בספרו, "סיפור חיי", שם כתב: "לשלש קרבוני חיי, ובשלושתן מצאתי אותו האופי". ז'בוטינסקי כיוון דבריו לאמו חוה, אשר לה הקדיש את תרגום 'אנה בלי', שירו של אדגר אלן פו, המשורר האמריקני האהוב עליו, לרעייתו יוהנה (אנה מרקובנה), אשר לה הקדיש שיר נפלא, 'מדריגל', ולאחותו תמר. כולן העניקו לו אהבה, נאמנות, מסירות.
"חוטי פלדה ומשי" ב"סיפור חיי" כתב ראש בית"ר שמתוך ניסיון חייו, משלוש הנשים שהכיר מקרוב, למד להעריך את האישה ולהוקירה. "ניסיון שנטע בתוך תוכי מושג של נפש ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי, ולמושג זה קרא 'אישה'", כתב. והנשים, שלוש אלה שעיצבו את חייו, היו בעיניו "בנות מלכים". מעיון בדפי ספר מרתק זה, עומד הקורא על פרק אולי פחות גלוי בחייו של המנהיג הציוני, שבא לידי ביטוי בכבוד אם, שהקנתה לו בנוסף לאהבת אם וערכים אנושיים גם ערך של כבוד עצמי; ערך שניתן לתרגמו וליישמו במישור של כבוד לאומי. באחת ההזדמנויות אמרה לו אמו: "אם אתה בטוח, שהצדק עמך - אל תיכנע" (מתוך "מגילת הגדוד").
בספר פרקים שונים המתייחסים לאישה כאישה, כמי שמתפקדת בבית ובחברה, כראויה לזכויות בשל תבונתה וכישוריה, לנערה בבית"ר, על תפקידה של האישה העברית ועוד. לדוגמה, בעניין השירות הצבאי והממלכתי, תמך ז'בוטינסקי בשילוב הנשים. "אני למשל", כתב, "הייתי מלמדן בהכשרה צבאית לא רק לירות ולצעוד ולאותת (זה חשוב לנשים כמו לגברים), אלא גם - ובעיקר - הייתי מוסר לידי הנשים את כל עניין ה'פיקוח' על הנהלת המשק, לא כל שכן על ענייני היגיינה ובריאות" (מתוך "רעיון בית"ר" 1934; וכן, "דמות האישה בעיני ז'בוטינסקי", עמ' 205).
בעניין זכות הבחירה לנשים, היה ז'בוטינסקי זה שדרש להעניק זכות זאת עוד בשנת 1920. על כך חזר מספר שנים מאוחר יותר. "בכל לבי הייתי רוצה להשתתף בהוצאת ועד העיר [ירושלים], אבל עד שלא יהיה מקום וחלק גם לנשים בהנהלת עסקי העדה, שמי לא יימצא ברשימת משלמי המסים של מוסדכם" (מתוך: מכתב לוועד העיר ירושלים, 15 במרס 1929; ז'בוטינסקי, 'כתבים'/ כרך 'מכתבים', הוצאת
ערי ז'בוטינסקי - הוצאת "עמיחי", תל אביב, עמ' 349. חבל שמכתב זה לא נכלל בספר "דמות האישה בעיני ז'בוטינסקי").
הרלוונטיות של ז'בוטינסקי נותרה כשהייתה: בכל הנוגע להדרת נשים, הוא הביע התנגדות לתופעה 80 שנה לפני שהתקשורת העלתה נושא זה לסדר היום הציבורי. הוא הדגיש, כי "אין קידמה בציבור המרשה לכוחות-החושך שבו להשפיל את האישה" (הרצאה על "כנסת ישראל", מתוך: "דואר היום", 18 בפברואר 1929. גם קטע לא כלול בספר שלפנינו). בספר כלולים סיפורים רבים: דיאנה,Edmee (תורגם לעברית על-ידי פרופ' יוסף נדבה ז"ל), סנאית, שרלוטה האומללה, סיפור מימי הביניים ועוד. לכל אותם סיפורים מכנה משותף של חיבת המחבר לנשים, גם לאלה שבשולי החברה, תוך הערכה גדולה לערכים המוספים שנחנו בהם.
פמיניזם ז'בוטינסקאי ולא רק אידיאולוגיה הייתה בז'בוטינסקי: מכתבו אל הגב' רחל טבצ'ניק - אמו של שלמה בן-יוסף, חבר פלוגת הגיוס של בית"ר בראש פינה, לוחם האצ"ל וראשון הרוגי המלכות בתקופת המנדט - היא עדות לאצילות נפשו וליחסו הרגיש לאם השרויה באבלה בגלות פולין על אובדן הבן בכלא עכו, שברגעיו האחרונים נשא את שמו של ראש בית"ר על שפתיו. "אבל כל זמן שהנשמה בקרבי, יהיה שמו בלבי; ואלה שהם תלמידיו יותר מתלמידי, יהיו מורי-הדרך לדור", כתב לה (שם, עמ' 208).
מעניין גם לקרוא מה היה יחסן של נשים שונות אל ז'בוטינסקי. עדות מעניינת היא של גב' ורה ויצמן, רעיית נשיא ההסתדרות הציונית והנשיא הראשון של מדינת ישראל, ידיד נפש בשנות מלחמת העולם הראשונה ויריב פוליטי בשני העשורים האחרונים לחיי ז'בוטינסקי. "למרות המחלוקת הבלתי-פוסקת בינינו כמעט בכל העניינים הנוגעים למדיניות הציונית, לא נתמעטה הערצתי אליו, אלא שהתמידה במשך שנים רבות, עד לפטירתו, לדאבון לב הכול - בלא עת", סיפרה (שם, עמ' 149). והיא לא הייתה היחידה.
האם היה ז'בוטינסקי פמיניסט? ללא ספק. הוא שלל אלימות, ובכלל זה אלימות נשים - תופעה שפקדה את מדינות אירופה, במיוחד במערבהּ, בתחילת המאה העשרים, מה שאז כינו אותן נשים בשם "סופראז'יסטיות". וכך כתב במאמרו "דרך-אגב" (על הנשים הפמיניסטיות והסופראז'יסטיות) לפני 100 שנה בדיוק (1912): "'לא פאם' - הרי זה עדין, רך, אדיב. זהו - הפמיניזם" (שם, עמ' 179). "מעמד האישה בעיני ז'בוטינסקי" הוא ספר מרתק, שיצא לאור בעיתוי שבו מעמד האישה נמצא במערכה על הגדרת מקומה בחברה הרב-תרבותית ובמרחב הציבורי שלנו.
