הסוגייה הטעונה של השבת חייל חטוף אשר יצא בשליחות המדינה לביתו מקבלת היבט נוסף, מרומז, בספרו החדש של יובל אלבשן, "תיק מצדה". זו הופכת את מקבלי ההחלטות בישראל של היום, אם מביטים בפרספקטיבה עכשווית על הנאמר בו והעולה מתוכו, לחסרי מעוף מחשבתי ולנטולי אידיאולוגיה.
אכן, אינני יודע אלו פעולות נעשות ונעשו במאמצים להשבתם של החטופים אך העובדות לפני מספר חודשים היו ברורות: מצוי לו חייל שהמדינה נכשלה בהבאתו ארצה. מה עשה ראש הממשלה באותו הזמן: נכנע לדרישותיהם של המחבלים. הוא לא חשב איך בכל זאת, איך אולי מצליחים להביא אותו, הוא פשוט הרים ידיים. לא בכל מחיר אלא כל מחיר שירצו. אבל הוא לא ייתן לעובדות לבלבל אותו. הוא יקרא לזה מנהיגות. "אני מנהיג" הוא יכריז ויצטלם וידבר וינאם ו... העיקר להסתיר את הכישלון: בחצר האחורית של מדינת ישראל מוחזק חייל ולא יודעים היכן הוא. המנהיג שיקר והעם האמין. יחסי הציבור הצליחו.
בניגוד אליו, אל ראש הממשלה שהחליט לשחרר אלפי אסירים, עומד לו מנהיג אחר, זה שבספר, ומחליט באותה סיטואציה ובאותו המצב לא להיכנע. בספרו לוקח אלבשן אותנו אל תחבולה מחוכמת ומעניינת שנרקחת במטרה להשיב את החייל. תיאוריית "היד הנעלמה" היא הפתרון שכמעט עובד אילולי פרט קטן שהשתבש רגע לפני.
לטעמי, מוטב היה לקרוא לספר בשם אחר ולהשמיט את פרשת מצדה המיותרת שנכנסה בדוחק ותפקידה הספרותי לא ברור. גם העלילה הקולחת מסתיימת בשאלות רבות וחיוניות שנותרו ללא מענה. וכך, העלילה כאילו נעצרת בשיא.
הספר מלא בערכי אהבת המולדת, בתיאורי משלים ובשירים נושנים. ראש הממשלה הוא בעצם בליל מאפיינים של ראשי ממשלות ישראל: בן-גוריון, בגין ורבין. זוהי תשובה ראויה למול שיכחת הייעוד העכשווי ואף כתב אישום כנגד אווירת התבוסתנות העכשווית חסרת הכיוון והמטרה.
