"ערפלית" - רומן פוליפוני

רוֹצֶה אוֹתָךְ / יוסף ש'

אֲנִי לֹא רוֹצֶה שֶתַּצִּילִי אוֹתִי כִּי אֵינִי בְּסַכָּנָה אֲנִי לֹא רוֹצֶה שֶעָלַי תְּרַחֲמִי כִּי אֵינִי מִסְכֵּן אֲנִי לֹא רוֹצֶה שֶׁאֶת דִּמְעוֹתַי תְּנַגְּבִי כִּי אִתָּךְ אֵינִי בּוֹכֶה אֲנִי לֹא רוֹצֶה אַרְמוֹנוֹת כִּי אֵינִי נָסִיךְ אֲנִי לֹא רוֹצֶה אוֹתָךְ בַּחֲלוֹם כִּי אֵינִי מַאֲמִין בְּאַגָּדוֹת רוֹצֶה אוֹתָךְ בַּקַּיִץ וּבַחֹרֶף רוֹצֶה אוֹתָךְ בַּטּוֹב וּבָרַע רוֹצֶה אוֹתָךְ בַּחֹלִי וּבַבְּרִיאוּת רוֹצֶה אוֹתָךְ בַּשִּׁמְחָה וּבָעֶצֶב רוֹצֶה אוֹתָךְ כָּאן וּבְכָל מָקוֹם יש לי כאב ראש איום ונורא. האמת היא שהלב מרגיש שאסור לי להתחיל בכתיבה והשכל מנסה לעצור בעדי מלגעת בחומרים שאינם שלי. הזיכרונות אינם חלק ממני. אני מהססת עדיין. האם אוכל לכתוב את סיפורך? האם אוכל לכתוב כמוך? ישבת, דיברת ואני הקשבתי, אבל איני יודעת אם אני מתאימה למשימה הזאת. אומנם כסף עשוי להתקבל בברכה בעקבות עבודה על החומרים שלך, אבל... פתאום הכול נראה לי זול להחריד. יש מי שישמח שאני מרוויחה בעבור כתיבה, רווחים מכתיבה נדירים במחוזותינו. והנה אני מצליחה להתפרנס מכתיבה למען מישהו אחר. אם יש בעולמנו רחם להשכרה וחבר להשכרה, מדוע שלא יהיה גם עט להשכרה? לאן אני יכולה להוביל את סיפורך? הרי לא אוכל להמריא לגבהים. לא אוכל להגשים בשבילך את כל חלומותיך. איני פיית כתיבה ולא הגשמתי משאלות לאף אדם לפניך. איך אוכל לתאר את החוויות שעברת מנקודת המבט שלך? הרי נקודת המבט שלי לעולם לא תהיה נקודת המבט שלך, אנו שונים. אנחנו שני אנשים שנפגשו פתאום. פעמים רבות ארצה לפרוש. פעמים רבות תבקש שאפסיק לכתוב. תכעס, תרקע ברגליים, "היא לא הבינה אותי." תרטון, "מה היא עושה לכל הרוחות לסיפור שלי?" ובאמת איך אפשר לגשר בין סיפור חיים של אדם בן שבעים וקצת לאישה כמוני בת חמישים וחמש כמעט, שנראית כמעט בת ארבעים? איך אפשר לגשר בין עולמי־שלי לעולמות שלא ראיתי? איך אפשר לתפוס ולהבין חוויות שלא חוויתי, מקומות שלא ביקרתי בהם ולכתוב עליהם כאילו הייתי שם? כל מה שכתבתי בחיי היה מדמיוני ואף מחוויותיי ואם כתבתי על מישהו אחר ניסיתי להיכנס לנעליו, וכעת מבקשים ממני לחלוץ נעליים להיכנס יחפה לשטח בלתי מוכר. "היכנסי אל גופי וכתבי כאילו את אני." אבל אני לא גבר! מעולם לא היו לי תשוקות של גבר, מעולם לא חשבתי כמו גבר. איך אכתוב כגבר? אולי אני מכחישה, אולי כן היו לי תשוקות של גבר להתאהב באישה. אולי בזכות החיבור בעזרת הכתיבה בינינו אצליח לכתוב אל מושא אהבתך. אף שאין זו אני היא שהתאהבת בה, אלא אתה, אתה התאהבת באישה הצעירה ממני בעשרים שנה פחות שישה חודשים. טוב, אנסה לכתוב את סיפורכם. נאמר שאני אכתוב את הסיפור שלך. מי יעניק שמות לגיבורים, אתה או אני? אתה יודע את הפרטים של כל התמונה המלאה ואני מקבלת ממך תמונה בחלקים, כמו תצרף בלתי פתור מתהווה הציור שמוסתר אצלך בראש. אתה יודע כיצד קוראים לאישה הזאת שהכרת והיא אינה רוצה לחיות אתך. בכוחותיך בראת אותה מחדש בראשך ואתה מעביר לי אותה בירושה. שמהּ אֵלָה. זה אתה שבורא את הדמויות ולא אני. אף שאני הכותבת, אתה המנווט. אתה שומר את כל הפרטים בידיך ומשאיל לי אותם באפיק שנוצר בינינו. מבקש ממני לדעת את מה שמסתתר בראשך כל העת. מחשבותיך לא למכירה! כשאתה מוכר לי אותן אתה מציע לי שותפות, ואני לא מצליחה לחבור לשותפות הזאת. אני לא יכולה לחדור לדמות אחרת ולכתוב בלי לחוש שה"אני" שלי מבעבע על פני השטח. אוכל לכתוב עליך אם תרשה לי לכתוב כמוני. אחד העקרונות שלי קובע שאני לא רוצה להיות מושפעת. יש לך כל כך הרבה חומרים. כולם כתבו מפיך. ישבו אִתך שעות ארוכות, "ביטלו זמן", זה נקרא, ואתה קנית את כתיבתם. האם אתה קונה את כתיבתי? אני למכירה? על דוכן בשוק עמדתי. כל כך זולה אני? אני שואלת את עצמי אם אני למכירה. האם כתיבתי למכירה? האם הגעתי למצב כזה שאני מוכרת את כתיבתי לכל המרבה לשלם? האם שווה מכירתי לעגלה קטנה בשוק? כעת איני רוצה לקרוא את מה שכתבו אחרים. אני יודעת שבסוף אשבר, ואעיין במה שכתבו. האם אתה יודע מה אתה רוצה? אני תוהה אם אתה יודע מה אתה רוצה. אולי כבר התייאשת ואינך רוצה דבר. הרי אהבת חייך הלכה לה, הלכה ולא שבה. ואם היא שבה היא שבה כמו המְחאה בלא כיסוי. פניה כבר לא מושכות אותך. היא נראית מוזנחת לטעמך. אתה בחרת להמשיך לחיות לאורם של הזיכרונות, והיא המשיכה לחיות את חייה בין הסירים בתוך ביתה לצד בעלה. שחקן קולנוע כמו אלן דילון היא בחרה, ואותך השאירה מאחור. אין הון בעולם שבעזרתו תוכל לרכוש את לבה מחדש. וכעת אני עומדת במשבצת הזאת בעמדת המשא-ומתן. איני יודעת כיצד אוכל להיכנס לנעליים גדולות כל כך. ארגיש שאני שוחה בשלולית. כפות רגליי יירטבו, האם אצליח להכירך? ושוב לבי אומר לי להניח לכתיבה: לעזוב את הספר הזה שהתחייבתי אליו בלא שחתמנו על הסכם. ועדיין אנו בתחילת הדרך. "השיבי לו את כל מה שמסר לך והיפרדי לשלום." אני אומרת לעצמי, "אל תביטי לאחור בדרכך החוצה. יעמוד אדם קטן וישאל אותך ממה את פוחדת. ואת תאמרי בפשטות: 'אני חוששת שלא תאהב את כתיבתי. אני חוששת שתייסר אותי עד שאבקש להיפרד מן הדרך וארצה ללכת רחוק כדי לשכוח את כאב ההשפלה שלא רצו בי'." והנה אני כאן. דווקא כותבת, ועוד כותבת אליךָ. כותבת עליך. אני יודעת: מה שלא אכתוב כעת במהירות לא אכתוב אחר כך. ואם קבענו בינינו פגישות מספר יש לנו מסגרת. אתה יכול לספר לי כל מה שחווית. תוכל לספר על עלילות אהבתך. ואני אשאל אותך פעם אחר פעם מהו הערך המוסף של אהבתך, מה נותר לך כעת כשאתה גלמוד וערירי. עשה עמי חסד, אולי תוותר על הכתיבה? אולי תשכח מן התשוקה הזאת להשאיר את כתמי האהבה שלך על גיליונות הדפוס? אכן הכתיבה משחררת. הנה אני כותבת וכעת נעלם ממני כאב רֹאשי. וכשאני מנסה להרהר בך, אני רואה את עיניך מבקשות שאכתוב. אני נשארת עם הלבטים ומתקשה להיפרד מהם.