תמיד תמהתי מדוע ראשי ההסתדרות הציונית - אנשים די חכמים ומלומדים, שהיו ביניהם גם כלכלנים מנוסים - העדיפו להקים בראשית המאה העשרים מדינה לעם היהודי בארץ-ישראל, לבססה דווקא על חקלאות. אחרי מלחמת העולם הראשונה כבר היה ברור, שהעתיד בתיעוש; וכבר בתחילת דרכה של התנועה הציונית הציע ד"ר מאקס נורדאו לבסס את המדינה היהודית על תעשיה, ונדחה בקש. חידה זו אין הספר של עירית עמית-כהן פותר.
נראה לי, שהתשובה לחידתי נמצאת בנפתולי האידיאולוגיה הסוציאליסטית ובאוטופיזם, הרואה את החקלאי כנזר הבריאה.
לעומת זאת, מסבירה עמית-כהן כיצד התהווה 'N התיישבותי' - אותו נחש של יישובים יהודיים, שרץ מאצבע הגליל דרך עמק יזרעאל ועד לפאתי הנגב, ופסח על ההר. עמית-כהן דנה בהתיישבות באזור המרכז - אז אזור זניח במחשבה המעשית של ראשי הציונות, וכיום - לב המדינה.
התנועה הציונית השקיעה את כספה, בעיקר, בעמק יזרעאל, ומשקיעים פרטיים השקיעו את הונם בשרון ובשפלה. בין המשקיעים הפרטים נמצאים הלורד מלצ'ט (אלפרד מונד - על שמו תל מונד, כמובן; אך הוא ידוע גם
מוילה מלצ'טחוות קלמניה, היא הבסיס לבית ברל); אגודות אחוזות (שאחת מהן הקימה את רעננה); קהלת ציון (שקימה את הרצליה בשרון ואת בלפוריה בעמק יזרעאל); נורמן שיפר (שהקים את הדר - היום בהוד השרון); מאיר רוזוב (יוזם גן רש"ל - היום בהרצליה - וגני הדר - ליד רחובות); הברון פליקס דה מנשה; אשר פירס; מקס שולמן.
ההון הפרטי גאל את אזור השרון ואת המרחב בין ראשון-לציון לרחובות, ואפשר לעשרות פועלים יהודיים להתקיים באמצעות תעשיית ההדרים. בעיקר, ניכרת פעולתו בשרון, שבו הקים ההון הפרטי את נתניה, את רעננה, את הרצליה, את קדימה, את תל מונד ואת רמת-השרון. בין המושבות הללו צצו עם הזמן מושבים וקיבוצים, שראשוניהם נהנו מתעסוקה בפרדסי המושבות.
כמו כל מעשה פוליטי, היו להתיישבות של ההון הפרטי מתנגדים רבים - גם בשל צרות-עין. אך הייתה לה עוצמה אדירה, שגברה על כל מתנגדיה.
דמות מעניינת, שפעלה רבות לצד ההון הפרטי, הוא יהושע חנקין האגדי, שהיה רוכש הקרקעות הגדול של ההסתדרות הציונית. למרות שלא היה בעל הון, היה חנקין יזם, שניסה לפתח בכוחות עצמו את אזור חדרה - ובעיקר את חופיה (באזור חפציבה, שתכנן להיות פרוור נופש). חנקין היה בניגוד עניינים מסוים בין היותו שלוחה של חברת הכשרת היישוב לבין היותו שלוחם של בעלי ההון הפרטי.
ההון הפרטי הקים חוות וחברות מטעים, שהתבססו על הדרים. החוות שינו את נוף ארץ-ישראל, והתעסוקה שאפשרו הקמת מושבים וקבוצים סביבן. בלעדיהן לא היה קיים השרון, שהוא ליבת התיישבותנו בארץ כיום. "... עודדו הנטיעות את הקרנות הלאומיות להצטרף ליישובו של החבל ... בשלב השלישי התכוונו החוות חברות המטעים להתרחב ... ולעבות ולהרחיב את ההתיישבות במישור החוף ..." (עמוד 217).
וחותמת עמית-כהן: "בתחילת האלף השלישי ... נטישת הפרדסים והתנוונות העצים חושפת גדמי ברושים, שערי ברזל ומבנים נטושים. אחדים מהמבנים הם שרידי אחוזות מטעים גדולות, חוות, מבני משק, מגורים ומתקנים חקלאיים. הברושים שתחמו בעבר חלקות מטעים, דרכם ושבילים ... שרידים אלה הם עדות לתקופה, לאירועיה, לדמויותיה ותפיסות חברתיות, כלכליות ותרבותיות שליוו אותה ..." (עמוד 218).
כמי שגדל בשרון, ומכיר חלק משרידי החוות - מחקרה של עמית-כהן (ששימש לעבודת הדוקטור שלה) מעניין, למרות הפירוט הרב ומסקרן, אך לא הצליח לענות על קושייתי הבסיסית. דווקא נטישת הפרדסים והחקלאות והמעבר לתיעוש ולתיעוש מתקדם (היי-טק) מדגישים את השגיאה האסטרטגית של התנועה הציונית ביישוב הארץ; לאמור - אי-אפשר היה לבסס התיישבות יהודית גדולה בארץ רק באמצעות חקלאות, ועיקר ההשקעה היה צריך להיות בערים (אז - מושבות) ובתעשיה. וסיבת הטעות הנה פוליטית מעיקרה - רצון לשלוט ב'יישוב' מחד-גיסא ואמונה סוציאליסטית בעדיפות המוסרית של החקלאי (רצוי, מאנ"ש) על התעשיין, או על פועלי התעשיה מאידך-גיסא.
בסיכומו של עניין, אבדן ההגמוניה של מפא"י נבע, כנראה, מהתיעוש, שהחל מאוחר למדי (סוף שנות החמישים), ללא שליטה מפא"יית, והגיע לבגרותו בשנות השישים ובשנות השבעים - במקביל לתהליכים אחרים בחברה הישראלית.
