אורי רדלר סופר מתרגם ועיתונאי, מתגלה בספרו "התמוטטות", כאינטלקטואל בעל ידע כלכלי רב, ויכולת כתיבה שוטפת ושנונה שלעיתים נוטה לעומס אמפירי. במרכז הספר עומדת השאלה: "האם אנו צפויים לקריסת מערכות מוחלטת בעתיד הנראה לעין?". המדובר במשבר הכלכלי שפרץ על פני השטח בשנת 2008, והתעצם בשנת 2012, ותחזיתו השחורה של אדלר גורסת ש"מדובר בחורף כלכלי כבד, קשה וממושך.
חורבן תשתית השגשוג של המערב יתבטא בירידה של עשרות אחוזים ברמת החיים בישראל, כמו גם ברוב מדינות המערב האחרות" (עמ' י"ג). העתיד נראה שחור במיוחד נוכח הטענה הפשוטה והנוראה ש"הסכנה האמיתית אורבת לפתח ברגע בו תופנם התובנה כי את החובות של מדינות המערב פשוט אין דרך להחזיר"(עמ' ט"ז).
התיאוריה הכלכלית הקלאסית - מנוגדת לאינטואיציה האנושית המחבר עומד על מהות הכלכלה לאורך ההיסטוריה (כולל התייחסות לאימפריות בעת העתיקה וימי הביניים, עמ' 60-65), ומתרכז במיוחד במאות ה-16 וה-18, תקופת המרקנטליזים שגרסה שעושרה של המדינה מגולם בכמות הזהב והכסף העומד לרשותה. בהמשך הוא עומד על האסכולה הפיסיוקרטית (עמ' 28- 29), אבות הכלכלה המודרניסטים (עמ' 30), אסכולת הכלכלה האוסטרית (עמ' 31).
רדלר טוען שהליברליזם הקלאסי ששירת היטב את הבורגנות בתחילת התקופה התעשייתית, חפן חולשות באשר "בעייתה המרכזית של התיאוריה הכלכלית הקלאסית הייתה תמיד אחת: היא הייתה מנוגדת לאינטואיציה הפעולה האנושית. כך לדוגמה, בהתמודדות מול בעיית העוני, היו "ההמלצות המדיניות" של התיאוריה דומות למדיניות "שב ואל תעשה". התפיסה הכלכלית לא גרסה כמובן, כי בעיית העוני תבוא על פתרונה בבת אחת או במהירות הרצויה אם נשב ולא נעשה דבר - אך היא עמדה על כך שאין בידינו חלופה עשייה ראויה, שכן אין לנו דרך להתערב ולהכווין מערכות מורכבות כמו המערכת הכלכלית באופן שיניב צמצום מהיר יותר של העוני"(עמ' 31).
ידיעה חסרה זו עמדה בניגוד לתפיסה המהפכנית - מדעית שתפסה את הכלכלה, כמרכסיזם, הפועלת על-ידי חוקים מוגדרים, שסיבות ידועות גורמות לתוצאות ידועות.(ביקורת על תפיסה זו ראה עמ' 33- 37).
אינו חוסך ביקורת גם מקיינס לאחר ההתמודדות עם מרכס פונה רדלר לביקורת על הגותו הכלכלית של ג'ון מיינרד קיינס, שעל הערכתו אותה כבר ניתן ללמוד מהעקיצה הבאה: "ספרו המרכזי של קינס, תיאוריה כלכלית של תעסוקה, ריבית וכסף (1936), זכה למטרות שבחים, שהיו מעלים סומק אפילו בלחייה של גוויה" (עמ' 38). לצד כתיבה ל"מיטיבי לכת (למשל ביקורתו של קיינס על חוק סיי, עמ' 42- 48), כותב רדלר לקוראים "רגילים" ומציין בביקורתו על קיינס את תופעת הסטגפלציה מתחילת שנות השבעים, כך שב"סתירה לתיאוריה הקיינסיאנית, נוצר מצב של אינפלציה גבוהה ומקביל גם אבטלה גבוהה.
לפי התפיסות הקיינסיאניות, שגרסו כי האינפלציה המדודה שמעוררת הממשלה תתמרץ את הכלכלה באופן מתמיד, שפל כלכלי לציד אינפלציה גבוהה היו דבר והיפוכו"(עמ' 50).
סוגיה חשובה בה עוסק המחבר היא מדינת הרווחה, או בשמה האחר "כלכלת שוק חברתית " שעקרונותיה הכלכליים היו:"קפיטליזם ושוק חופשי בתחום הסחר והייצור, כשלצידם (ומעליהם) פועלת המדינה כדי להנחות את השוק ולבקר אותו. בתיווך שבין הממשלה ליצרנים ניצבו העובדים ושם, בשוק העבודה, כוננו הסכמה ושיתוף פעולה בין המעסיקים והעובדים"(עמ' 73).
מדיניות רווחה: המיעוט מממן את רוב התשלום מימון מדינת הרווחה מעלה שמיעוט ממן את רוב התשלום (עמ' 81 ותרשים בעמ' 182 לגבי ישראל בשנת 2010). בעיתיות מדינת הרווחה מודגמת גם ע"י בריטניה. מחד מנגנון מדינת הרווחה מבוסס על רצון לקבל שירותי רווחה, ובעוקצנות לא מוסוות הוא כותב: "הם רצו לימודים חינם מעריסה עד לדוקטורט.הם רצו תעסוקה מובטחת לכל החיים. מונחים כמו "גרעון תקציבי, "חוב" או "נטל המס" היו עניין מופשט ולא מוחשי עבורם. לא הייתה להם בעיה עקרונית עם הסדר הקיים , לפיו השירותים הניתנים להם ממומנים על-ידי קבוצת משלמי מיסים קטנה יחסית - אי שביעותם התמקדה באיכות השירותים האלו"(עמ' 88- 89).
לעומת זאת ב-4.4.1976 כשצנח שער הלירה שטרלינג מול הדולר ביקשה ממשלת בריטניה לראשונה הלוואה מקרן המטבע הבינלאומית. בתקופת שלטונה של מרגרט ת'אצר קוצצה ההוצאה הציבורית ב-17%, אולם רדלר מסביר שרק נבלם הגידול הריאלי בהוצאות הממשלה, אך לא התהפכה המגמה הכללית.
כיצד מסבירה ההתנהגות האנושית את השינויים הכלכליים? - המחבר מסביר שמדובר במנגנוני הדחקה, כמו למשל ביחס ההכרה התיאורטית לעומת הבנת המצב, או בין הבנת המצב להפנמת המצב, או בין הפנמת המצב לנכונות לעשות תיקונים מרחיקי לכת. השלב הראשון, המעבר מהבנה תיאורטית להבנה ואחר כך להפנמה היה בתחילת שנות השבעים של המאה ה-20 האינפלציוניות " מצב בו יש גידול כולל ומתמיד בכמות הכסף, מעבר לגידול בסך כל הסחורות והשירותים, המביא לעליה מתמדת במחירים"(עמ' 52).האינפלציה נבעה משום שההכנסות שמדינות המערב מפיקות במיסים שהן גובות אינן מספיקות למימון ההוצאות התופחות.
מעניין גם לציין שהאינפלציה אינה המצאה מודרנית באשר כבר קיסרי רומא במאה השנייה והשלישית לספירה השתמשו במדיניות אינפלציונית באופן שיטתי באמצעות הפחתת כמות הכסף והזהב במטבעות שהנפיקו. לעומת זאת מתחילת המאה ה-19 ועד שנות השלושים של המאה ה- 20 אימצו מדינות רבות את הצמידות לערך הזהב, תקופת "תקן הזהב".
השפל הגדול של שנות ה- 30 במאה ה- 20 הביא את מדינות המערב להתנתק מתקן הזהב. על רמת האינפלציה שנוצרה מביא רדלר הנתונים הבאים:"100 קרונות שוודיות ב-1830 היו שוות ערך ל-159 קרונות ב-1914..בבריטניה, לאורך אותה תקופה, היה השינוי המצטבר 3 אחוז, ובארצות הברית הוא עמד על 8 אחוז. לעומת זאת, בשנים 1960-1980 הייתה האינפלציה המצטברת בארצות הברית 285 אחוז , ובשוודיה 373 אחוז ובבריטניה 545 אחוז"(עמ' 87).
מזהיר מפני שמיטת חובות ליוון וספרד לטענת המחבר, מדיניות הקיצוצים וההפרטה של שנות השמונים שנקטו ריגן ותאצ'ר הביאה רק לבלימת קצב גידול המגזר הציבורי וההוצאה הממשלתית." ההוצאות המשיכו לתפוח אך גידולן מכאן ואילך היה בקצב דומה לקצב הגידול בתוצר הגולמי של המדינה. עוגת הגירעון המשיכה למלא את חלל התנור, אך קצב תפיחתה הואט"(עמ' 90). המצב הגרעוני הביא לשמיטת חובות. זו אינה נדירה, והמחבר מציין שארגנטינה למשל שמטה חובותיה החיצוניים והפנימיים לא פחות מתשע פעמים בשישים השנים האחרונות.
על המצב הקיים חורץ רדלר טענה חד-משמעית:"התהליך ברור: אם אירלנד תשמוט חובות, גם יוון תשמוט חובות, ואז גם פורטוגל וספרד ואיטליה. אחרי נפילות אלו, לא יהיה יותר גוש אירו ולא יהיה יותר אירו"(עמ' 172).
המחבר נותן את דעתו גם ל"בועות" האשליתיות השונות, ולהסברת נזקיהם הוא נדרש לסיפור גוזמאות ידוע בכותבו: "כשהממשלה מנסה להביא את הציבור לשוב ולהשקיע בבועה, היא מנסה לשכנע את הציבור כי קונספציית מינכהאוזן עובדת: אם נפלת עם סוסך אל הביצה, משוך בציצית ראשך ותראה כי תוכל למשות את עצמך מתוכה"(עמ' 129).
לכתוב הוא אכן יודע וגם לתאר את מסכת שוטי קוני הבתים באשראי בארה"ב, שסמכו על הבנקים, שסמכו על חברות משכנתאות ענקיות, שסמכו על הקונגרס, שסמך על הסנט (טעות קטנה, הסנט הוא אחד משני בתי הקונגרס), שסמך על הנגיד שסמך על חברות הפיננסים, שסמכו על המנהלים-"אמנם כולם רמאים - ואין כמו רמאים לדעת שכולם רמאים- אבל אם הם נתנו דירוג גבוה, יהיה בסדר. מדרגי המניות סמכו על הסינים (בעל החוב העיקרית של ארה"ב-י.ב.), שימשיכו להשקיע, הסינים הסתמכו על הדרקון המסורתי בתהלוכה ל
כבוד שנת הקוף. הקוף סמך על פול קרוגמן ( חתן פרס נובל ומבולטי הכלכלנים המפרסמים בעיתונות בארה"ב-י.ב.) . פול קרוגמן סמך על ג'ון מיינרד קיינס. ג'ון מיינרד קיינס מת" (עמ' 135).
ההסבר האחר למצב הוא הסבר הנסב על הפסיכולוגיה האנושית באשר רוב בני האדם נוטים להעריך את מה שיתרחש בטווח הארוך על בסיס הניסיון קצר הטווח שלהם, ומכאן "משהו שלא קרה בתקופה האחרונה אולי לא יקרה לעולם, ומשהו שאולי לא יקרה, לעולם לא יקרה"(עמ' 136). גישה זו התלכדה עם גישת קיינס ( המוכתרת בכותרת גישה כלכלית פסיכוסומטית, כלומר הקושרת בין הנפש לגוף הכלכלי).
לעומתה כלכלני האסכולה האוסטרית הם שצפו מראש את המשבר מתוך ניתוח הנזקים שגורמת ההתערבות הממשלתית, באשר לתפיסתם "מעורבותם התכופה של נגידי הבנקים המרכזיים במניפולציה בשערי הריבית ובהדפסת כספים כדי לבקר את האינפלציה ולעודד את הצמיחה, אינה פעולה המבקרת את תפיחותן של בועות, אלא אחד הגורמים המרכזיים לעצם קיומן.כאשר מורידים את הריבית מתחת לשערה הטבעי...מתחוללת במשק הקצאה מוטעית ורחבת היקף של משאבים"(עמ' 140).
תומך בצמצום התקציב הממשלתי השורה התחתונה של מסקנות כלכלנים אלו (רדלר מעיר שלודויג פון מיזס צפה את משבר שנת 2008, שמונים שנה מראש!) היא הטענה הבאה:"מכאן נובע...שהגבלת חירותם של בני אדם לפעול לקידום תועלתם יכולה להזיק, אך אינה יכולה להניב תועלת" (עמ' 141).
רדלר אינו מסתפק בניתוח העבר אלא מתייחס נחרצות לעתיד ומצדד בצמצום דרמטי בתקציב הממשלתי, אך גם מודה שכמעט בלתי אפשרי להביא לשינוי משמעותי בתקציב מדינות הרווחה בהתחשב במערך הכוחות הפנימי בהן.אולם "מסתבר כמעט מאליו כי פוליטיקאים וקובעי מדיניות יחתרו קודם כל ליישום הפתרון הזמין והנוח ביותר: ראשית מיסוי לזניו, אחריו שחיקה של היסודות הדמוקרטיים וכינון משטר סמכותני יותר, ולבסוף שמיטת חובות מסוג זה או אחר.
אחרי שיושמו פתרונות אלו, יהיה כמובן צורך ואולי תיווצר גם האפשרות להתמודד עם הבעיה הבסיסית, הלא היא הגירעון התמידי, גירעון שאינו בן קיימא, הכרוך בקיום מדינת הרווחה. במילים אחרות, אחרי שתמוצינה כל האפשרויות למנוע את חיסולה של מדינת הרווחה, יוכל המערב להסכין בלב כבד, אך בהשלמה, עם מותה של מדינת הרווחה. סימנים מעודדים ראשונים להפנמת תובנה זו ניתן למצוא בעלייתן של מפלגות פופוליסטיות ברחבי אירופה"(עמ' 157). אולם מפלגות פופוליסטיות אלו שוגות בהפניית הזרקור ל" זרים", שהם למעשה כוח עבודה יצרני, באשר "גירוש המהגרים והעובדים הזרים היה מקטין את מספר משלמי המס הפוטנציאלים ומגדיל את שיעור נתמכי המס. מדיניות של גירוש הייתה מאיצה ומחמירה את משבר המימון של מדינת הרווחה"(עמ' 179).
אכן יש למה לצפות...( ברעדה).
