דמות האב בשירתו של מנחם מ. פאלק

אָבִי הוֹפִיעַ לְפֶתַע מוּלִי, בְּחִיּוּךְ אֲמִתִּי יָדָיִם שְׁמֵּנוֹת, מְסֻקָּסוֹת מְקֻצָּבוֹת שׁוֹפֵךְ מִלִּים חַמּוֹת, שֶׁבְּקֹשִׁי נִשְׁמָעוֹת מְפַרְגֶן בְּעִדָּן אַל-פִרְגוּן מְפַזֵּר חָכְמָה עֲמָמִית שֶׁאֵינָהּ כְּתוּבָה בַּסְּפָרִים (כִּי לֹא יָדַע לִקְרֹא) "אַל תַּקְֹשִיב לַמִּלִּים אֶלָּא לְאוֹמְרָן." אֲבָל הוּא נָמוֹג מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת עוֹד לִפְנֵי שֶׁאַסְפִּיק לְבַקְּשׁוּ לָשֶּׁבֶת, לְהִתְכַּבֵּד - בַּמֶּה? בַּמֶּה מְכַבְּדִים מֵתִים? בְּגַעְגּוּעִים בְּמִלִּים (אבי, מתוך סכין מרוחה בדבש, עמ' 44) מנחם כותב על הכול. על תופעות תרבות, על צעירים ועל זקנים, על אישה בשוק ועל גבר באוטובוס, על תשוקה ועל מיאוס, על אהבה ועל שנאה, והרבה על ירושלים, שמיה, אבניה, נופיה, אנשיה. בשפה שאינה מתיימרת להיות לירית במיוחד, לעתים עד כדי פשטות, יכולה כתיבתו אולי להטעות. שפתו נושקת ביום יומי גם כאשר היא באה לומר דברים גדולים, וכך גם בדרך כלל עצם חומריה. יש משום צניעות סגנונית בהעמדת הדברים שפאלק מביא אל הקורא, והוא נמנע מליפות באמצעות מילים גבוהות את שירתו. מבט ציני על החיים גם בכתיבתו המעטה יחסית בפרוזה, הוא מגיש את סיפוריו בשפה פשוטה, מתאר לכאורה דברים פשוטים, אך ניכר בו בלא ספק המבט הציני על החיים, העומק המוסתר והאכפתיות הכואבת על הדברים הקטנים. כך גם, ממהותו, המורכבות של שיריו מוסתרת בפשטות של ההגשה, ולעתים תרה אחר נופים רחוקים ותקופות קדומות מתוך השלכה לדברים של היום. מבטו הוא מבט מגחך, לא פעם, כמו גם מתוסכל בכל הקשור לעבר, שאכן היה בו רע אך גם היו בו לא מעט מן הפשטות והתום. ואולם מבטו אינו מבט אובייקטיבי. נראה שמבטו נולד מתוך נוסטלגיה גדולה לנוף, למציאות של יומו שלו, ולחומרים שכולם היו השתקפות של אביו, דמות שחוזרת ומופיעה, לפעמים רק בהצצה, כמעט בכל ספר שפרסם. כי כן, הנה בכל קובץ שירים שקראתי משלו, הייתה דמות שלא יכלה לחמוק ממנו, כנראה מתודעתו ומתחושותיו, זו הדמות של אביו. ואולי עדיין הוא עצמו, במקביל, אינו יכול לחמוק ממנה. דמות זו של האב חוזרת אצל פאלק ומציפה געגועים, כמיהה לעבר המשותף הזכור לו מחיי אביו ומהחום שנבע ממנו לעברו. זאת על-אף שחיי האב חלפו בעיקר באטליז הבשר ולא בשמש החמה, לעתים קרובות הרחק מביתו וממשפחתו אלא להיכן שנשלח, בשל יהדותו, וניכר שיש בו חסר שאינו מוצא דרך למלא אותו. זכרו החי של האב מוליד בו געגועים, הגעגועים מולידים מילים והמילים מולידות את השירה. השירה יוצרת תחושות, ויוצרת רגשות, ואלה מולידים געגוע. הנה כך, במעגל הסגור הזה כאילו אין מוצא מתחושת הכמיהה, וכך חוזר שוב ושוב המשורר מנחם פאלק אל דמותו של אביו. ביותר מספר אחד מצאתי את דמות האב - "סכין מרוחה בדבש", 1977; "בין אבני הנפש", 2003; "רוכסנים של סתיו", 2006; "מסעותיו של פגסוס", 2007; "ליצן בסמטאות הלב", 2011 - ובכל אותם הספרים שבה דמותו וצצה, פעם בשיר אחד, כמו בהיגנב, בין השירים השונים, ופעם שני שירים, ועד להתפרצות הגדולה בספרו האחרון, שבו הקדיש שער שלם שרובו ככולו לדמות של אביו. האם אכן אין מנוס? האם דמות זו נטמעה במשורר כל כך עמוק? בתיאורו הפיזי, האב אינו איש מרשים במיוחד, הוא בעל קומה בינונית ומבנה די מרובע, קצב במקצועו, אב אוהב בהכרתו. אִישׁ קְטַן קוֹמָה הָיָה חֲרוּץ, שָׁקֵט, צָנוּעַ מֶלֶך הַמִּתְאַפְּקִים, וְסַכִּין קַצָּבִים בְּיָדוֹ. אֶת הָאִפּוּק בָּחַרְתִּי לָרֶשֶׁת, בַּסַּכִּין עָשִׂיתִי שִׁמּוּשׁ רַק לְחִטּוּט עַצְמִי. הַגַּעְגּוּעִים שֶׁבְּלִבִּי לִימֵי הַצְּנִיעוּת וְהַשַּׁלְוָה שֶׁלּוֹ שֶׁכֹּה חֲסֵרָה לִי. (ירושות, מתוך בין אבני הנפש, עמ' 12) כך מתואר האב, אולי כמבטא אופי של תקופה, של תרבות שהיא איפוק וצניעות, של התנהלות שלווה, שנראית בהמשך כחסרה כל כך לילד שצמח להיות משורר, ועושה בסכין הקצבים הרוחנית שניתנה בידו חיטוטים בנפש של עצמו ובנפש העולם. הוא לא מוצא כיום את העולם מספק, כשם שהיה אולי בהיותו ילד, וכמו שהוא עצמו אינו מסופק, אינו מרוצה, ודעתו אינה נוחה מן המתרחש סביבו - דברים שהוא מרבה לבטא בשיריו האחרים – כך יש בו גם ביטחון שאביו לא היה מתרצה כלל מן המתרחש בעולם הנוכחי, באיזו ראייה בלתי אובייקטיבית של המשורר, שהרבה מנפשו של אותו ילד ככל הנראה נותר בו. כֵּן, אֲבִי הַיָּקָר עוֹלָמוֹת הִתְהַפְּכוּ מֵאָז שֶׁעָזַבְתָּ לֹא הָיִיתָ מֵבִין אֶת מַה שֶׁתִּרְאֶה לֹא הָיִיתָ סוֹלֵחַ הָיִיתָ דּוֹחֵס מְלוֹא הָרֵאוֹת בְּכַעַס חוֹסֵם אֶת סְגוֹר פִּיךָ מְבַקֵּשׁ לְהִפָּרֵד מִשְּׂמִיכַת הַשַּׁלֶּכֶת מְבַקֵּשׁ לַעֲלוֹת אֶל הָרָקִיעַ שׁוּב כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְתַקֵּן מִשָּׁם. אוּלַי אֶפְשָׁר עוֹד לְהוֹשִׁיעַ. וַאֲנִי כָּאן בִּקַּשְׁתִּי לְעַצְמִי רַק עוֹד רֶגַע אִתְּךָ רֶגַע שָׁקֵט בְּלִי מִלִּים רֶגַע בּוֹ עֵינֶיךָ יַעֲבִירוּ נִיצוֹץ בּוֹדֵד שֶׁל הַשְׁלָמָה שֶׁל חִבָּה יַעֲנִיק לְלִבִּי שְׁנִיָּה שֶׁל שַׁלְוָה וְכָךְ אוּכַל לְהַמְשִׁיךְ עוֹד שָׁעָה עַד הַגַּעְגּוּעַ הַבָּא. (שיחות מעבר לגדר, מתוך רוכסנים של סתו, עמ' 11) דומה, על כן, שהמשורר פאלק, האיש הבוגר, אינו רוצה לגבור. דומה שהוא רוצה את תחושת הזיכרון הזאת שנטבעה בו כסממן נפשי שאין דרך להיפטר ממנו, והוא אף אינו רוצה להשתחרר ממנו. דומה, עוד, שהכאב בתחושות אלה מניע את כתיבתו, וזו מזינה אותו בכל פעם מחדש בכוח חדש להוסיף ולהתגעגע, דהיינו לכתוב, בחזקת מחלה שבאופן מוזר ומשעבד היא גם התרופה של עצמה. אבל הוא חושש. יש בו חשש שמא לא יוכל לשאת לאורך זמן את המצב הנוכחי, שמא לא יכול לעמוד בהתחייבויות שנדרשות ושאולי יידרשו ממנו, עכשיו לעת בגרותו. אותן מחויבויות שנטל למעשה כאיש של רוח על עצמו. אֲנִי נְצִיגוֹ הַמְּקוֹמִי שֶׁל עַם עִם הִיסְטוֹרְיָה מְפֹאֶרֶת בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ כְּתֵפַי לֹא רְחָבוֹת דַּיָּן וְהַמִּשְׁקָל עֲלֵיהֶן רַב מִנְּשׂוֹא. אַל לִי לְהִכָּשֵׁל לִפְנֵי שֶׁאֶקָּרֵא לְהִצְטָרֵף לְקוֹדְמַי וּלְהַשְׁגִּיחַ עַל הַיּוֹרְשִׁים מִלְּמַעְלָה. (שערים, מתוך רוכסנים של סתו, עמ' 61) אפילו בספר השירה הכמו מיתולוגי, "מסעותיו של פגסוס", בין דאייה לדאייה, בין כניסה לשאול ובין יציאה ממנו ובין רקיע לאדמה, הוא מעלה, כמי שאינו יכול שלא להזכיר אותו לפחות פעם אחת, את רוח האב, וכאן הוא בא ומספר על עיסוקו הפרוזאי של מי שהוריש, לא ברור איך, מורשת רוחנית כזאת לבנו. קַצָּב הָיָה אֲבִי קַצָּב שֶׁל בָּשָׂר שֶׁל עֲצָמוֹת וְשֻׁמָּן וְגִידִים קַצָּב שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וְשִׁשִּׁי קַצָּב שֶׁל דָּגִים וְעוֹפוֹת וְצֹאן. וְיָדוֹ לֹא יִשְׁלַח אֶל גְּרוֹנָם בְּחַיֵּיהֶם. קַצָּב שֶׁל מִלִּים כִּנּוּ אוֹתִי פַּעַם מְסַדְּרָן עַל שֻׁלְחָן וְחוֹתֵךְ וּמְחַבֵּר וּמְטַגֵּן וּמְתַבֵּל וְטוֹעֵם. לְעוֹלָם לֹא מְרֻצֶּה דַּיּוֹ וּמַתְחִיל מֵחָדָשׁ. לִפְנֵי שָׁנִים, קַצָּב שֶׁל בָּשָׂר הֵזִין אֶת גּוּפִי: כְּתֵפַיִם רְחָבוֹת, אֶצְבָּעוֹת מְסֻקָּסוֹת וְנִשְׁאַר עַל מְקוֹמוֹ עַד סִיּוּם הָאֲרוּחָה עַד שֹׂבַע, עַד רְוָיָה, עַד צְבִירַת הַכֹּחוֹת לַיּוֹם שֶׁיָּבוֹא. (קצב של מלים, מתוך מסעות פגסוס, עמ' 79) המופע הגדול של האב אבל, כאמור, כל הגיחות הקודמות היו רק הכנה למופע הגדול של האב, כל ההבזקים האלה חיכו ליום הגדול, שבו יפתח מנחם את החזה ויזעק את אנקתו הגדולה, בפרק מקיף ורחב על האב שדומה כי דמותו מלווה אותו בכל צעדיו, והוא מוסיף לערוב לאהבתו החמה. הַאִם בְּשָׁעָה זוֹ, אַבָּא, אַתָּה מֵכִין אֶת סְעוּדַת הֶחַג עַל הַשֻּׁלְחָן הַפָּרוּשׂ לְיַד הַסֶּלַע הַמֻּפְלָא עָלָיו הַנֵּר הַשְּׁלִישִׁי מַמְתִּין לְהַדְלָקָתוֹ לִכְבוֹדָם שֶׁל שׁוֹכְנֵי מָרוֹם? הַאִם הַמַּלְאָכִים סִפְּרוּ לְךָ מַה הוּא מַעֲדִיף הָעֶרֶב? מָנָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל מְרַק צְדָקוֹת וּמָנָה שְׁנִיָּה שֶׁל מְמֻלָּאִים בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים סָלָט שֶׁל תְּרוּמוֹת וּמַשְׁקֶה מַרְוֶה שֶׁל רְגִיעָה? הַאִם לְבַסּוֹף תַּגִּישׁ לָהֶם סֻפְגָּנִיּוֹת מְלֵאוֹת אַבְקַת נְדִיבוּת מְמֻלָּאוֹת בְּרִבַּת לֵב חָם וְקִנּוּחַ נוֹסָף שֶׁל עוּגִיּוֹת סְלִיחוֹת? הַאִם אַתָּה מַצְלִיחַ לְפַנֵּק שָׁם אֶת כָּל הַשְּׂרָפִים כְּפִי שֶׁנִּסִּיתָ לְפַנֵּק אוֹתִי? הַאִם גַּם שָׁם זוֹרֵם מִצִּפָּרְנֵי יָדֶיךָ נָהָר שׁוֹצֵף שֶׁל כַּוָּנוֹת טוֹבוֹת? אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ לְיַד הַשֻּׁלְחָן מֵעָלָיו נִבְרָשׁוֹת שֶׁל זֹהַר אַרְגָּמָן מְפַזְּרוֹת הִלּוֹת קְדוֹשׁוֹת עַל רָאשֵׁי שׁוֹכְנֵי גַּן הָעֵדֶן וְאַתָּה, מַכֶּה בְּסַכִּין הַקַּצָּבִים שֶׁלְּךָ בַּסֶּלַע הַמֻּפְלָא וְהוֹפֵךְ אוֹתָהּ לְשַׁרְבִיט מְנַצְּחִים. הַאִם אַתָּה עוֹשֶׂה זֹאת כְּדֵי לְתָאֵם אֶת מַקְהֵלַת חֲלֻקַּת תַּפְקִידֵי הָעֶזְרָה בֵּין כָּל מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן? (מנצח הקבצים, מתוך ליצן בסמטאות הלב, עמ' 103) כאן, בספר הזה אנו רואים את האב, כמי שידע לסבול בשקט בזכות אותה תכונה של איפוק שהייתה לו. כילד היה צריך לעזור בפרנסת המשפחה, בכפר נידח בטרנסילבניה, ומתבגר כשהוא מורחק מביתו, ממשפחתו ומחייו ומובל בשבי רוסי למשך שנים, רק כדי לשוב ולגלות שלא נותרה לו משפחה. כל זאת מבלי לאבד את האמונה שבלבו, מבלי להחסיר ככל הנראה מן החום שהיה בו להעניק לילד הזה, שראה את הבשר בקצביה של אביו. ומן הבשר הזה הוא גדל לשורר את הזיכרונות ההם, שבאיזה פרדוקס גדול זכורים לו יפים ומעוררי געגועים. אין זאת אלא אחת: שדמותו של האב השרתה את חומה על כל הסובב, וצבעה גם את הקשה מכול בגוונים נעימים יותר. אולי משום כך, כך נוצר הרושם, עומדת מעין תחושה של חוב לאב היקר בנפשו של פאלק המשורר. וכך הוא סופד לו בשיריו מקץ עשרות שנים, שנים שלא שהיה בהן כדי להוציא ממנו את הכאב, את החמלה ואת הגעגוע. לְאַבָּא לֹא נוֹתַר אַבָּא. הוּא נִפְרַד מֵעָלָיו בְּגִיל שֶׁבַע. מְעַט הַיְּהוּדִים בַּכְּפָר בָּאוּ, אָמְרוּ מִלּוֹת תַּנְחוּמִים סְפוּרוֹת, קָרְאוּ מִסֵּפֶר הַתְּפִלּוֹת, הִצְבִּיעוּ עָלָיו, נָדוּ בְּרֹאשָׁם בִּדְאָגָה וְהָלְכוּ. לְאַבָּא לֹא נוֹתַר לְמִי לִקְרֹא אַבָּא אָז הוּא הָלַךְ לָאִטְלִיז בַּשַּׁרְווּל הַמֻּפְשָׁל נִגֵּב אֶת פָּנָיו וְהֵחֵל לַעֲבֹד. לְאַבָּא לֹא הָיָה פְּנַאי לַחֲבֵרִים, גַּם לֹא נִשְׁאַר זְמַן לְשַׂחֵק, אֲפִלּוּ לֹא לְכַדּוּר עָשׂוּי שֶׁאֵרִיּוֹת גֶּרֶב לִבְעֹט בּוֹ. רַק חִיּוּךְ קָבוּעַ עַל הַפָּנִים כַּאֲשֶׁר חָתַךְ רְצוּעָה וְעוֹד רְצוּעָה מֵהָעֵגֶל הַכָּבֵד מִמֶּנּוּ בְּהַרְבֵּה. אַבָּא-הַנַּעַר נִפְרַד מֵאִמּוֹ, מֵאֲחוֹתוֹ וּמֵהָאָח מָרְדְּכַי וּבְמַבָּטוֹ אָמַר "עוֹד אֶחְזֹר מֵהַשֶּׁבִי נִתְרָאֶה בְּקָרוֹב". לְאַבָּא לֹא נוֹתְרָה אִמָּא וְלֹא אֲחָיוֹת וְלֹא אָח כַּאֲשֶׁר חָזַר מִמַּחֲנוֹת רוּסְיָה הָרְחוֹקָה שָׁם סִיֵּד וְצָבַע וְעָשָׂה כָּל מְלָאכָה שֶׁנִּצְטַוָּה. לִפְעָמִים שָׁמַע אֶת הַגּוֹי הֶעָצוּם הַנָּאוֹר, הַלּוֹחֵם אֶת מִלְחֶמֶת הַלֶּנִינִיזְם שֶׁבִּשְׁעַת צָרָה מְקַלֵּל בְּשֵׁם אֱלֹהָיו הַמֻּכְחָשׁ אֶת הַפַּטִּישׁ שֶׁנָּחַת עַל הָאֶצְבָּעוֹת. כֵּן, לְאַבָּא לֹא נוֹתַר אִישׁ עַד שֶׁמָּצָא אִשָּׁה וְאָמַר, בְּעֵינַיִם טוֹבוֹת: זוֹ הַתְחָלָה חֲדָשָׁה אֱלֹהִים. (התחלה חדשה, מתוך ליצן בסמטאות הלב, עמ' 115) הנה כך, אכן חובת הנפש, חמלה על אב אהוב, אהדה עמוקה שהעמידה מעין חוב שהוא רוצה כל כך למלא מתוך ערגתו הגדולה. אולי הצליח סוף-סוף, בהיקף הגדול של התחברות הנפש עם אביו בספר זה, האחרון לעת עתה, וזו תביא לו את המנוחה והמחילה העצמית על העדרו של האב, על העדרם של חיים טובים ונוחים מאביו, ועל התייתמותו ממשפחתו. אולי עכשיו ימצא המשורר בתוך נפשו מנוחה והגלדה של הפצע, שהוא ערגה לאיש ההוא.