עומד על קו המשווה

אני מדינה בלי צבא ובלי דגלים רֹב תנועותַי ושמועותַי חֻקה לא כּתובה והשאר - הֶרגֵּלים בשיר הזה, "אני מדינה" (עמ' 8), שהבאתי ממנו רק את השורות הראשונות, הוא פותח את ספרו: באדם שהוא טריטוריה של עצמו, שהוא בִטְחה באמנותו, שהוא ישות שחוקיה כתובים בנפשה. חוקים של אזרח, של אדם, של אמן שכתיבתו מייחדת אותו. ובהמשכו של הספר הוא מביא שירה מפוכחת שלא חסרה בה הציניות המעודנת של אדם ואמן בוגר, שאינו רותם את עצמו לשורות השיר אלא רותם את השיר ואת מהותו אליו. רוצה לומר: משקל או מקצב פחות אוחזים בו מאשר האמירה שלו. זה מאפשר לו לומר את אמירתו על חשבון הליריקה, לכאורה, שבהחלט מוצאת לה דרכים אחרות של נוכחות, ולהביע את תחושותיו או דעותיו מבלי להיכבל למסגרות צורניות חיצוניות. אלא שאז הוא מוצא את עצמו מחפש את עצמו ותוהה, וכאילו כל האיתנות הזאת נעשית על תנאי. בַתנאי שהוא עצמו אכן קיים, ואם זה הוא או שמא איזו נשמה שהתגלגלה ופלשה לתוכו. ואולי זו אותה דואליות שבה אמן מוצא את עצמו, החיים שלו והיצירה שלו שמתערבבים לא פעם בתוכו: כשאִוַּלד זכרונות כמלאכים מֻפתָעים שכמוני שמחים למחצה נוהים אחר מחציתם העצובה יבואו לבדוק אם זה אני באמת אם אני דומה לעצמי _ _ _ _ _ ואני כל כך סקרן לדעת איך הֻלָדתי תֲעשה אֶת מה שלא עשה מותי (מתוך כשאולד, עמ' 15) האם זה תולש אותו מהמציאות שלו, מהמציאות בכלל? האם מלאכים עצובים למחצה מלווים אותו ודואגים שיחזור וימצא את עצמו בכל פעם מחדש, בשעה שהוא נשלף מיצירתו ורוצה לשוב אל המציאות שלו? או אולי כשהוא נולד כיצירה חדשה? אפילו השקט שסביבו רוחש בו, שקט שרק הוא שומע אותו, כמו אותן דמויות שהוא כותב עליהן ורק הוא רואה אותן, והן מהלכות רק אתו. הוא חש את מה שאדם רגיל בדרך כלל אינו יכול לחוש: שתיקות של מלאכים, נוכחות טמירה ותחושות שיכולות להפריע לאיזון הפנימי ולעורר תהיות, על-אף ידיעתו שהתחושות העלומות והלא מוצקות האלה הן רק שלו. של מי השתיקה השלישית הזאת שמלוָה את שתיקת שנינו שכמוה כדֹב לבן זוהר בלַבנוּנִיותו בערבות השלג רחבות הידַים גם בשעה ששנינו מהלכים לבדנו בעיר רועשת גבוה ונמוך הומָה ללא סוף סדקים רבים ובין ההמונים למעלה ולמטה שתיקה שלישית כשתיקת מיִם קפואים נוצְרים נֶהי אִלֵּם (מתוך השתיקה השלישית, עמ' 75) חיים בתוך מטריקס ולעתים נראה שהוא חש מותש מכל מה שיש בו. הזמנים כמו מתעתעים ונבחשים בו, ובעוד העולם כמנהגו נוהג הוא עצמו חש תועה בתוך המנהגים האלה של העולם שבחוץ. נראה שאינו בוטח במציאות שסביבו. בתוך שרעפי השינה שלו חושד שהוא חי בתוך מטריקס שאיש אינו יודע עליו. האם מתוך בגרותו הפנימית חש המשורר את ההזיה הקרויה חיים, במקרה שלו? האם מתוך ניסיונו לראות את החשכה ולשמוע את הדממה באותה עין שלישית, ובאותה אוזן מיוחדת של בעל סגולה הוא חש ציניות אל האור העולה, אל הפרח הפורח, ביודעו שהאור חולף עם רדת הלילה וכי הפרח עתיד לקמול? וכמו משהו בו נכנע: בבֹקר בהיר אחד השמש כרגיל זרחה ושושנה פרחה על אֶדן החלון והיום בִּשר את פסגת היקום והוא, עדַיִן בצהרי אונו, נִגְלה לו שזה לא זה, ומשהו בו נַשר כמו עלֶה. אז שמט את ראשו ולא רצה לקום גם לא לכּיֵל את שעוֹנו (מתוך פתאום בבוקר בהיר אחד, עמ' 32) הוא מעדיף לחלום. גם אם אינו רוצה הוא חולם את חלומותיו. ואת חייו. ואת חיי אלה שלידו, שנושמים אותו אויר שהוא עצמו נושם. הוא חולם את רעייתו, מי שמצויה תמיד לידו, כי בתוכו הוא יודע שיש עוד פנים לכל פנים. והמציאות לעתים כמו מראות שמכפילות את עצמן ואת מה שמשתקף בהן, וכמו שלעתים קרובות כל כך אין הדברים לאמתם כפי שהם נראים ומצטיירים לעין הרגילה. והנה היא רעייתו, נעדרת והוא חולם אפילו את העדרה מהחלום. והוא חש את תלותו. את שייכותו לה. חש את הגעגוע הסמוי אולי שבו, שיכול להתבטא בסממנים של חיים משותפים - כמו סממן של ריח שאינו שלו, או של כרית מעוכה, אות לראש שנח עליה. ובכן, הייתה לידו או לא הייתה? בחלומי אני רואה אותַך חולמת אותי שחולם אותַך ובממלכת החלומות הצפופה הזאת ששנינו חולקים אֵינותֶך גודשת את כל החדרים הריקים בתנועות ידַים ככנפי צפור על זגוגית האור ואת מתפשטת על עֵרוּת דפי ספרִי הפתוח בין שפתַי הקשות בשתיקה נודדת לבין הכרִית השקועה. (מתוך אהבה בשני שירים א. עמ' 62) צובע את שירתו בגוונים ובני גוונים קשה להכיל באחת את ססגוניות הכתיבה של יואב חייק, ובוודאי לא ניתן להכיל כאן את כל שירי הספר הזה על הייחוד שמצאתי בו. קשה גם, למען האמת, לרדת לעומקם של כל מנעדי השירה שבספר ברשימה קצרה וראשונית. לא חסרה כאן הציניות הרכה, ולא הרטינה המעודנת כלפי העולם, ולא התהייה על הקיום, ולא תחושת הכפילות בה האמן חי ונלחם כל חייו; את היותו מהלך בשני עולמות כאשר רק המודעות שלו לכך מותירה אותו בתוך שפיותו. ובתוך כל אלה אינו שוכח להדהד בשירתו מן המקורות, לשוב אל עבר רחוק, עתיק יומין, היולי, אולי הזוי למדי גם הוא ולא פעם סוריאליסטי: מי יכתוב שיר על אהבות שלא באו לעולם שהכׂל כותבים על אהבות שכבר באו על כֻּלם לא שהשמַים יִבָּקְעו והן תרדנה כלוחות הברית (לא, לא. גם הראשית לא תעיד על אחרית) ולא שלַּשוֹאל יש כבר עונֶה (וזה בעצם לא משנה) רק הסנה הבוער שלא אֻכּל יעטוף אותן בנוגה הדמדומים כמו רחמים על עֻבָּר שחולם להִוַלד (מתוך מי יכתוב, עמ' 64) כך הוא חש, והוא מוסיף ומהדהד אל תוך שירתו: "ועננים יָרדו והתחלפו בהשתאות / כשואלים מה / ועורב, כפרס נחמה / נשלח להביא עלה של זית" - (מתוך פלסטלינת עפר לבשה חג, עמ' 39). "לא שפכת חמתְךָ / על גויים אשר ידעוךָ / ובשמך קָרָאו / למען השם למען השם - (מתוך טיוטא של דוח קצר, עמ' 42). "מישהו מגרד את שְׁחִין אהבותיו / כְּנַגֵּן כִּנִּים חֶרש / במפשעות הדבש. ויורדים / צלילי בָּרד שמלבין את מורד החלון" - ועוד: "הלילה אשכיב את הים במטתי / הוא אומר, מחר / אקרע את הים ואלך בתוכו בֶּחָרָבָה" - (מתוך פִּתוח תשליל של תמונה, עמ' 75). כך הוא, כמו מדלג בין ספירות של יצירה, הכול מתערבב במודע, הגודש שבתוכו פולש מכאן ומכאן וצובע את שירתו המורכבת בגוונים ובני גוונים. והכול מתוך שליטה וירטואוזית ומתוך בגרותו כאמן שאינו רוצה להתחנף אל השירה אלא מהפך בה ועושה בה כרצונו. דומה ששמו של הספר, "על קו המשווה", לא בא אלא לתת איזון ולחבר בין עולמות שירתו, בין ההוויות השונות ובין המציאות לדמיון, כאשר הקו המשווה הוא הקו עליו נמצא המשורר עצמו, שעליו הוא מאזן את עצמו. ולא אוכל לסיים את הרשימה בלי השיר הנועל במלואו, "שער פתוח נעול" (עמ' 84), המביא מול עינינו את תחושת הבית עוד מרחוק, כמקום חרוט בלב, למן הצעד ראשון שאנו עושים בדרכנו לעברו כמי שהולכים לעבר עצמנו, ומסתיים בנימה דקה של תפילה: כל הבַּית כֻּלו אינו אלא הדרך אליו ואתה פותח שער נעול ואתה נועל שער פתוח כי בחוץ, כן שם בחוץ שמעת את אות הזִנוק ואתה צריך לרוץ גם בנִגוד לכוון הרוח, וְתשא עינַים מנַיִן יבוא שיבוא מן ההרים אולי מן היער אולי מן המדבר ואתה רושם את כל האותות ואת כל האותיות ועדַיִן חָלָק הלוח ואתה נושם אויר צח והשקט דלוח ושב ומנסה לעשות שלום בין מה שלכוד ובין מה שגאול נועל שער פתוח פותח שער נעול לשים חלום עלינו מעתה ועד עולם שם, בביתנו, מבצרנו, מקדשנו הפרטי, בתוך אותה תחושה של בִטחה, בלי תחושת סכנה של הישמטות מחיינו - שם נוכל גם לחלום. יואב חייק, "על קו המשווה", שירים, הוצאת עמדה 2012 , 84 עמ'.