קשה קצת לעקוב אחרי שירתו של אָלָגֶ'ם, קשה קצת לצוד אותה וכאילו צריך לארוב לה. זאת בשל היותה וירטואוזית, מקפצת, זורמת, לא פעם סוריאליסטית. קשה לעקוב אחריה משום שאתה מתחיל במקום מסוים ומוצא עצמך במקום אחר; מתחיל בגוון אחד ומוצא עצמך בגוון שונה; נכנס לספֵרה אחת ויוצא מאחרת מבלי שיהיה בידך הזמן לעבור ממֵמַד אחד לאחר, מה שהוא עושה כדבר המובן מאליו. התחושה היא שנפשו מטיילת, מדלגת ומרחפת באותו סוריאליזם נוזלי שמצוי בגופו, בלי עכבות ובלי שׁחוֹק הכבידה יכבול אותה למקום שבו הייתה מצויה ברגע החולף. כל זה מאפשר לו לראות ולחוש דברים שהוא רואה וחש לבדו.
את אלֹהִים ראיתי בפעם הראשונה
כשעף לנו גג הרעפים עוד
אמי יושבת לידי וסורגת לי סְוֶדֶר
בצבע דם התפוזים, מצמר בד אנגלי
עֲֵקֵב נעלָהּ החד נתפס בדרך הכּוּרְכָּר
(כבישים לא סללו אז אל לבֵּנו).
אִלֶּמֶת מיִראת ממסד,
שוחה בדם לבה שנִקְרַש
את רֹךְ השמַים היא כִּוְנָה אֵלַי –
(מתוך "הבית" עמ' 12)
המציאות היא דבר מותנה הנה הוא רואה את אלוהים כשביתם נחשף אל השמיים, ומתי זה קורה אם לא בשעה שגג הבית התפרק ועף? ובעודי תוהה אם זה חלק ממוראות ההתגלות של אלוהים, וכבר אמו, בשורה שלאחר מכן, יושבת וסורגת עבורו סוודר. אך אולי רק נדמה לו שהיא חיה וסורגת כי דמה נקרש בתוכה, ואולי רק דימוי של צער הוא זה - וכבר נתפס עֲקֵב נעלה בכורכר כשהיא הולכת לה בדרך. כאילו הכול נזיל ולזמן אין מרחב קבוע, כמו שהמקום הפיזי הוא לא אתר קבוע אלא יכול בן רגע להשתנות. המציאות היא דבר מותנה. אנחנו חולפים דרך פרגוד גמיש וכבר מצויים בזמן אחר ובמקום אחר על-פי רוחו המרחפת ונשמתו העורגת של המשורר. ולא די בזאת: את הרוך של השמים הגלויים - שאפשר לשלוט בהם, בכוח שיֵש לאמו, כמסתבר - היא מכוונת ברוב חמלתה לעברו כדי לגונן עליו. ודומה שכל זה קורה ברגע אחד נתון שבו מתערבל הכול והופך להיות איזה חלום מוזר שהמשורר הַנַּם חולם.
עִמְדִי מרחק קודאק אחד
משוּלֵי הדרך המובילה אל סופו של חיוּך.
בִּטחי בי.
אזכור אחרַיִךְ לפתֵחַ
תשליל של ערגה מנְיַר צבעוני
הוכחה שרצית ככל האפשר
כשהתחבקנו
מתגלגלים פׂה למטה
קוצים לבנים דִברו אל רגלינו
כְּעוּבָרִים של מאוּבָנים
מִיֵּשוּיות אחרות.
(ללא שם, עמ' 23)
ואלו הם דברים לאישה, אהובה? האם הוא מכתיב לעצמו מראש גורל של פרידה, נותן עצמו להיות מורחק, לאיזה כישלון, למצב שהיא לא תרצה בו עוד והוא מתכונן לו מראש? אחרי הדרך לא יהיה חיוך, ורק אחרי לכתה הוא יפתח את התשליל ויתחיל בערגתו הגדולה - האם הוא רוצה בכך? האם תחושת הערגה גדולה בו יותר ונדרשת לו יותר מן החיים עצמם? ממנה, מהימצאותה הממשית אתו? כי אין אנו, לדבריו, ראויים כנראה לדברים של ממש, הלא אין אנו אלא עוּבָּרים מאובנים שהשאירו ישויות אחרות.
זה מביא אותי מיד לחשוב על אותם נפילים מן המיתולוגיה שלנו שירדו פעם אל
הארץ ואהבו את גופן החם של בנות האדם, ויותר מפעם כאלה ואחרים מתנגנים אי-שם בתוך תודעתו כשהוא כותב את שורותיו. והוא מבקש מהאישה שאתו כי תבטח בו. אבל במה תבטח? בערגתו? כאילו אמר לה ללכת, לתדהמת לבה, כדי שיוכל להתחיל לחסור אותה ולערוג אליה.
ואולי כך שוב, אינו צופה טוב, אינו בוטח ברגעים הטובים, כמעט חושש מן האור:
היינו מאושרים מתחת למים
יכולנו לצוף על פניו
השטח היה פנוי
מתהומות עקופים
בנובמבר
כששלחתי לעברך יונת-בד חובקת
כמו לפני פרדה
התעוררנו מאושרים למגע
הענן הסחוט, חמקנו,
דרך משקפות ורודות,
לרוות מן החמצן הקר
אשר העיב עלינו בשפלה
ירד, למחוסרי קיץ כמונו,
אחר כך
מבול.
("היינו מאושרים", עמ' 31)
הערגה והחסר – מרכיבים חשובים כל הסממנים מוסיפים להיות כובלים, חונקים, סוגרים. האהבה הגדולה כסויה במים והם מצויים מתחת. גם כשהם יחד הוא שולח יונה עשויה בד, שאין בה חיים, שלא תוכל להביא בשורה, שכמוה כשליחת תחושה מוקדמת של פרידה. והם שניהם מחוסרי קיץ. כאילו אמר מחוסרי אור. כאילו אמר מחוסרי חום. ואחר כך. פתאום אחר כך, כך סתם לפתע, המבול. ושוב הוא כאילו מזמין אליו את הקֵץ.
יש בזה משום הלקאה עצמית שאולי טבועה בתת-מודע של הדמות שבשיר. איזה חוסר אמונה בסיסית בכך שטוב יכול להימשך לאורך זמן. איזו הכנה עצמית לקראת הקשה והחסר שבוודאי עוד יבואו. בכלל, דומה שהערגה והחסר הם מרכיבים חשובים בשירתו של יעקב אלג'ם ומתבטאים ברבים מן השירים שבספר, והם אכן מבטאים את נעילתו של האור. כמו מצב של חוסר יכולת להיאנח. כמו מצב של חוסר הזדמנות לבקוע. אך דומה גם שעובדת היות האור נעול בתוכו מזינה אותו, את המשורר, שהסופיוּת של החיים ככל הנראה מנקרת במודע שלו, נמזגת ומוצאת דרכה אל שורות השירים. שירים שונים, שנעים ומדלגים, וכאילו אומרים לקורא: אני לא עומד במקומי ואני נתון בין דמיונות, בין עולמות, בין זמנים, ואם תרצה אותי בוא ודלג אתי.
אבא יורד עם הגשם, אמרה הילדה
ופני עמוסות מידע ברחמים רגועים.
אבא אחד מת, אמרה הילדה,
אבא אחד חי תמיהה מבויתת:
אבא המת בשמים הוא אבא המת באדמה
אמרה הילדה. אולי מבינה שזה אותו האיש –
רק עם השני היא חוצה את הכביש.
אבא יורד עם הגשם, אמרה הילדה;
אני יותר לא בוכה כי הוא מזג האויר שלי.
(מתוך "תמיהה מבויתת", עמ' 26)
וכך, כמו שהביא בעיני רוחו את אמו כדי לסרוג עבורו סוודר בשיר אחד, הוא מביא בשיר אחר את אביו. זה מטפיסי לגמרי, והוא כזה, אביו, שיכול להקיף אותו, לנשוב דרכו ולהיות הגשם שמלחלח ומרענן אותו. אין זאת אלא שהילדה שבשיר היא נפשו שלו, נפש שחשה את אביו לידו. לפי כך, גם, הוא מצוי עם המידע המעודד הזה והוא רגוע. הוא אינו לבד. כי הספֵרות האחרות אינן מנותקות ממנו, החיים אינם רק במקום אחד מבחינתו.
אך נראה שכל היכולות האלה לא נותנות לו את החופש ואת הנשימה העמוקה והזכה שאותם היה רוצה, שאליהם הוא מתאווה. כי גם כשהוא מרחף כאילו הוא חסר משקל, לא מחובר, לא מחויב לכללי מציאות. בכל אותו זמן הוא נושא בתוכו את בועת האור הנעולה בו. כך היא מותירה אותו לא פעם כמי שנושא בתוכו מטען שאינו משתחרר, מאסה שאין לה דרך לפרוץ, ואולי מדי פעם הוא נדהם ותמה על עצמו ועל הימצאותו בעולם ההזוי למדי בו הוא חי.
יש לי את כְּלֵי הגעגועים האלה
מהוּת האור הנעול
קבוע בי כֹּח הלהט לעצמאות ספֵקותַי
אני ליברלי פרחוני. מְגַדֵּל ידַים
עד שתגענה אל קְצה גבול התשובות
אולי עוד אספיק להשתחרר ממני.
הנותן דרור לכאבֵי הרוח –
מתי, מתי בחיי אוכל על החֹפש לשיר?
(מתוך "לא יכולתי על החופש לשיר", עמ' 15)
חוסר אמון אך אני שואל: האם להאמין לאמן האומר שהאמנות הרובצת בו מעיקה עליו והיה רוצה להשתחרר מעוּלָּה? אלא שאני נוטה לחשוב שעל-אף האמירה הגדולה הזאת, אפשר בהחלט שאין בו כלל הרצון להניח לאותה מאסה שבתוכו להשתחרר ולאור הנעול שבו לפרוץ. שמא אלה ירחקו ממנו. שמא תחמוק ממנו פעימת אמנותו. פעימת לבו. לפי שעה הוא מדמם אותה בתוכו, ואת חייו ואת עולמו המרובד, הדמיוני, חסר המקום לעתים ולפעמים חסר השעה.
אומר כי עם כל המשקל הרב שמותיר הספר בזמן ולאחר הקריאה בו, צנוע המשורר בפני החיים ובפני העולם אשר הוא יונק מהם, אך גם לא נעדרת נימה אולי דקה ואולי לא דקה של חוסר אמון במה שיש בהם. כך, עד כי דומה לעתים שהאדמה מתחת לרגליו שְאוּלה, רכה וספוגית ואינה מעניקה די בִּטְחָה. לפי כך, על-אף שהוא משוטט כרצונו בין מחוזות שונים ובוודאי מרובדי גוונים, מרבית צבעיו, אפוא, נמרחים בגוונים של האפור.
אינני יודע מתַי וממי
עלַי לבקש בעולם את שלומי
והכל פה מלא הֶבֵּטים חפוזים
ככל שזמן הכרחי הוא גל לַדִמיון
דָּמִי פה, בינתיים, נִגר בתוך שְמִי,
ואמי לי סורגת עורקים ללבי.
(מתוך "הסיכום הסופי", עמ' 117)
לא נגעתי כמובן בכל נימי הספר. יש נימים אחרים וזוהי רשימה קצרה, אולי ראשונית, לא מתיימרת להקיף. אך שאֶלָתי הייתה נותרת בכל מקרה אותה השאלה: מי יתיר את האור הנעול, איך להתיר את האור הנעול, ושמא מוטב לו לאור הזה לאחר הכול להישאר נעול. כי זה טבעו.
ועם כל הנאמר על האפור, איני יכול לסיים את הרשימה בלי להטעים מתוך השיר היפיפה, הווירטואוזי והזורם, שהאור לכוד בו: "כשהלכה", עמוד 30.
לא בהתחלה החזירה לי את שמי.
הייתה צורחת לתוך ידַי קַוִּים מתוך דמותי.
לא שרתי לי-לה אך היא בקשה:
"קְרא לי שיר מחלומךָ.
אתה יודע ששנתי סובלת מנדודי סדינים."
זרקתי לה הָאהָא אך אֶנְדִימון צחק:
"חבל על החלום שלה. יִנְחַר."
והוא נחַר וחבילת הקש שלנו פִּרְפְּרה
עד הדור הבא גָעה במטותיו
עוד מִתְפָּרַחַת בי אשליה הגורסת
כי נעמה בה אהבה.
יעקב אָלגֶ'ם, "שירים באור הנעול", ספרי עיתון77, 2012, 117 עמ'.
(מתוך ויקיפדיה: על-פי המיתולוגיה היוונית, אנדימון, רועה צאן, היה אהובה של סלנה, אלת הירח ועובדה זו הפריעה לתפקודה. לפי כך הרדים אותו זאוס כדי שתוכל לראות אותו מבלי שזה יפריע לעבודתה – י.כ.א.).
