השיר הראשון הפותח את הספר מנסה לבדוק את כוחה של ההשתנות, את היכולת של השירה לתת לחוויות ולחיים להתכבס ולהיטהר.
כותבת כרמית:
"בילדותי את שיריי כתבתי עם כתם של אור וכתם של עלה". הכתמים ליוו את ילדותה, והלב ניסה להבין מה משמעות אותם כתמים, מדוע הצמיחה והאור אינם כה טהורים וצלולים.
השיר מעיד על השתנות - ולרגע אתה נזכר במסה של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון". נכון, גם אז טען ביאליק, כי המלים משתנות, כי המלים אינן קבועות, ויש תמורות שעוברות על המלים במשך הזמן.
ננסה לראות מה עלה בגורל המלים בשירה של כרמית.
"מעולם לא ידעתי יום יבוא צללים ואורות בשירתי הרועמת יהפכו ההשקפות הרגשות לאוויר צלול לאורות זהרוריים בין עלוות העלים ולכתמים נטולי צל". הלב לא ידע, אבל השיר נכתב ממרחק שבו דברים מתבררים, ממרחק שבו יש פרספקטיבה. מאותה ראייה מרוחקת יש תחושה שמשהו יצטלל, שהרגשות יספגו אוויר צלול, שאותם כתמים ייתקלו באורות זהרוריים. הציפייה שנרמזה הופכת למטמורפוזה, וכאן מגיע שלב 'הרגע הגדול':
"והנה בא הרגע הגדול עולם חדש נפרש ושיריי גם הם נשטפו באור, באושר נוסך בהם רחצה מחדש טהרה!". הביטוי טהרה מעניק לתהליך שאותו עוברות המלים, משמעות מקודשת, השירה היא המקווה של המלים, ובתהליך היצירה, בתהליך ההתבגרות, בחלוף הזמן - יש למלים דרך להיטהר, להתכבס.
השירה היא המרפא אצל ביאליק מצאנו תהליך דומה, ולרגע נדמה שהוא הפוך: שם המלים עוברות תהליך של מעבר מטהרה ויופי לתהליך של בלייה ואובדן דרך: ביאליק טען במסתו המפורסמת, כי המלים דוהות וסופגות כיעור ושחיקה: על-פי המסה שלו, המשמעות שלהן משתנה במשך הזמן, וכל זאת בשל חלוף זמן, השימוש שעושים בהן, שפת היומיום המעכירה אותם. השפה הצלולה סופגת חבטות ומי שלולית של השגרה הנוראה.
אצל ביאליק יש הבדל בין פרוזה לשירה, ודווקא בשירה יש נפילה - שם הלשון סופגת מכות חזקות יותר. לדבריו "בעלי הפרוזה" משתמשים ברובד השווה שבלשון, ובשל הרצון להשתמש במלים במשמעותן המקובלת, השפה מאבדת מהחיוניות שלה. שם אין מנסים לשנות את השפה ולהעיר אותה מתרדמתה. ביאליק האמין, שדווקא השירה יכולה לסייע במאבק נגד השחיקה והבלייה של המלים. השירה יכולה להציל את המלים מתהליך ההרס והכיעור. היא יכולה להניע את המלים ואת המשמעויות באופן בראשיתי יותר, דינמי יותר, להשיב למלים משמעויות היוליות, קמאיות. להעיר את השפה מתרדמתה.
מכאן, אנו מבינים את המשאלה של כרמית, לשוב לאותה בראשית, לאותו טוהר. היא קיבלה את השירים במצב של אוויר עכור, במצב של כתמים על האור, על העלים, והיא מצפה לרגע הגדול. לרגע השיבה למצב הקדום והטהור ביותר שנתכסה בשכבות של שחיקה ועכירות. שירתה של כרמית אכן חותרת למחוז החפץ הקדום, למלים הקדושות, לטהרה של המלים.
מעניין שאצל כרמית מדובר על עולם שנשטף באור, ואנו רגילים לקבל שטיפה כפעולה הקשורה במים. בהמשך היא מדברת על רחצה מחדש של המלים, על טהרה.
ושימו לב, כיצד ביאליק מדבר על התמורות שעוברות המלים. אנשי הפרוזה בעיניו נדמים, להולכים על נהר קפוא, ולהם לאנשי הפרוזה אין יכולת להסתגל לתמורות, ליצור תסיסה ושינויים. הם חוששים מהחלקה, חוששים להיפגע מכל שינוי, והם כהולכים על קרקע מוצקה. הם מתעלמים ממשמעויות לוואי, ומנציחים את הקיבעון, את השפה הסדורה והקבועה.
השירה היא, אפוא, המרפא, ההצלה. כך אצל ביאליק, ומתברר שגם בשירת כרמית: כפי שהוא חש, גם בשירתה חשים, יש שינויים, ואי-אפשר לברוח מהם. יש תסיסה והשירה יכולה לספוג ולחוש ולזרום איתה.
שאיפה לגעת בטוהר ובצלילות מתחת לאותו נהר קפוא, יש מים גועשים וסוערים. כאן בא חלקם של המשוררים, ואותם מדמה ביאליק, למי שהולכים על נהר קפוא, ובתוכו קרחונים נשברים, והם המשוררים אינם חוששים, והם מדלגים מקרחון לקרחון. השירה יודעת לחוש את הרטט, את השינויים, לנסות להציל את הצלילות האמיתית.
אנו מוצאים אצל כרמית שאיפה לחוש את השינויים, שאיפה לגעת בטוהר ובצלילות.
כך בשיר "ברעבוני" , עמוד 11, היא כותבת:
"ברעבוני לדעת כיליתי כל הקצין, דליתי מנאד קטן שריד יתום של קיום". מתוך אותו כד מים, היא מבקשת לקחת צלילות אמיתית, אותו שריד בודד ויתום של הקיום האמיתי. כמשוררת היא חשה, שזו השליחות שלה לשאוף לאותו מקור חיוני ונצחי, אותו שריד צלול ונסתר, כדי להגיע לאור, לתקווה.
וכך היא מסיימת את השיר:
"מזוהר זהבו לקח תקווה בנהרת האור, שטף של יום ועוד יום בחביוני חייו במסתור". וכך בשירה "עצב" בעמוד 16 היא מנסה לשאוב מן המציאות כוח חיים, זרימה מקורית, והיא כותבת:
"אני דולה באר תבונה" ובהמשך:
"השליטה בעצם ניטלת חיות זרימתם והוויתם של החיים כוח עליון". הרצון הוא לשוב לאותו טוהר ובשירה 'זריחה' היא כותבת - בעמוד 30:
"ללטף מכחול בניבים ולשורר בהם שירים למלא דפים לבנים טהורים" השירה בעיניה היא דרך לזקק את העולם, את החיים ובשירה 'כלכלה מפילה מוט' בעמוד 48 היא כותבת:
"תחיית החיים. כי על הבינה הרוח, השירה נושע הגוף מכליה". לשון השירה וכוחה של השירה - יש בהם אומץ לעמוד מול השינויים, דרך להפיק מהם טוהר וצלילות. כוחו של המשורר מעיד על שליחותו, והשליחות היא לצאת מן העכירות ומן השגרה, לעמוד בניסיון הקשה הזה.
וכאן יפה לסיים בדבריו של ביאליק:
"וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה. יש בה...מן האימה המתוקה של העמידה בניסיון. ולמה הללו דומים? למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין...".
המשוררת כותבת באותה אימה מתוקה, עוברת מקרחון לקרחון, מזרימה לזרימה, מנסה לשרטט את ההשתנות ולהגיע לאותה צלילות, לאותו רגע של טהרה.
על שירתה של כרמית רינצלר, ספר השירים שלה "עם כתם של אור וכתם של עלה", הוצאת טרקלין, 2012, 76 עמודים.
