סוף הסיפור מתחיל

אני אומר ספר ובצדק, כי הלא זה מכיל מעל מאתיים עמודים, כרוך ומעוטר, כריכתו קשה ודפיו תפורים יחד, על דפיו מודפסות אותיות. אך אין זאת אלא שבידינו תיבה מלאת הגיגים, תובנות, הבנות, בתי שיר או בדומה לשיר, קטעי פרוזה או בדומה לפרוזה. בחלקם הניכר של העמודים יש רק שורות אחדות. צד ימין של הדפים בדרך כלל ריק ורק בצד שמאל הדברים מופיעים, כדי לצוד מיד את העין מבלי שיהיה לאישונים צורך לנוע, גוררים אותך להפוך עוד דף בגוון הקרם שהאותיות המודפסות עליו אדמדמות. לפי כך בידינו ספר. שונה, פזרני, מתייפייף, מיוחד, מעורר שאלות, ניסיוני כנדמה בכתיבתו, ניסיוני באופן הפקתו והבאתו אל הקוראים, אבל אכן עם נוכחות מלאה ונאה של ספר. אמרתי לו שילך והוא הלך אבל אני לא מבינה למה הוא הלך בסך הכול אמרתי לו ללכת ("סוף הסיפור", עמ' 11) האם שורות אלה, שמופיעות כמעט בעמוד הראשון של הספר, יכולות לשמש מוטו של מקרים רבים בם נחפזים ללכת? שבם אומרים לאחֵר ללכת? בשעת רתחה, בשעת משבר, בשעת כאב? ללא כוונה אמתית לנתץ את הכלים ובלי מחשבה עמוקה לפרק את הזוגיות? בסחף זמני של כעס, של פרץ רגשות? שמא נכון וצריך להתייחס לדברים בחזקת אל תדון אדם בצערו, בכעסו, בהיסחפותו? לצורך המחשבה שלי, שמנסָה להתאחות, אביא שני חלקים מקטע הפרוזה בעמוד 9, שהוא אכן הפתיח של הספר: "איש אחד". יום אחד איש אחד התחיל ללכת מהר מהרגיל. כשעצר שכח לאן רצה להגיע. הוא התיישב על האדמה. סתם כך. זאת אפילו לא הייתה אדמה מיוחדת. והתחיל לבכות. אישה אחת אמרה, טוב שהלך. בסך הכול היה איש אחד, בסך הכול תמיד יכול להיות גם איש אחר. בסך הכול בעצמה כבר רצתה משהו אחר. אישה אחת לא הבינה מה קרה, הוא בסך הכול היה איש אחד. ובכל זאת, איש אחד היה אתה גם אחרי הכעסים והפחדים. הוא היה נשאר אחרי שהייתה הולכת וחוזרת. הוא היה נשאר כשטיפסה למעלה. הוא היה נשאר כשירדה עמוק לאדמה. מדי יום הייתה אישה אחת בוכה, אבל בכל פעם מחדש מתעוררת. ממשיכה. אישה אחת אהבה את איש אחד. אבל עכשיו כבר לא ידעה אם איש אחד קיים. הנה אם כן קטע פרוזה מתוך הספר, אם כי לא בשלמותו. אבל כשם שזה ספר שאינו ספר אלא זֵר שיש בו פרחים ויש בו קוצים, תיבה שיש בה אביזרים וחרוזים שונים, חלקם בוהקים וחלקם כאלה שיכולים לפצוע את הבשר - כך זה גם סיפור שאינו סיפור, רומן שאינו רומן, אלא כל אותם בתי שיר בלתי מחורזים ואותם קטעי פרוזה קצרים שאין בם יומרה של ספרותיות או של סגנון כתיבה מובהק, שפורשים שטיח של תחושות ואמירות שמביאות בדרך מיוחדת את מה שמצאה "אישה אחת", ואת מה שחוותה בחייה ובנפשה לאחר שפתחה את הדלת ויצאה מביתה. לפי כך, אפוא, הקוראים ובעיקר הקוראות מוזמנים לשזור ולחבר את הסיפור האפשרי בעצמם. את כל הדרכים האלה הלכנו לבד. רק חשבתי שהלכנו ביחד. את כל הדרכים האלה הלכנו ביחד. רק חשבתי שהלכתי לבד. ("ישרים מקבילים", עמ' 21) לא יודעת אם אני רוצה לראותך דומה לי כל כך הכי יפה שיש הכי יפה שאין חוששת אולי קרוב לך מדיי כי אולי קצת קרוב לי פתאום אליי (אישה בעצמך, עמ' 41) שורות מתחכמות לעצמן החיים מתעתעים וגם השורות מתעתעות, מתחכמות לעצמן, ויעל צבעוני עושה זאת לא בלי לרצות. מעט סוריאליזם, מעט כפל מראות, מעט דואליות. המחברת בעלת השכלה ספרותית על-פי המוצהר בגב הספר ואין לה קושי, לפיכך ולפי דעתי, לכתוב בתוך המסגרת השגורה והמקובלת לפחות של הספרות, אם זו של הפרוזה ואם זו של השירה, ולנסח קטע שאורכו יותר משורות אחדות ולפעמים רק כמה מילים, מילים שמהפכות בדברים המשתמעים והופכות את השורות לסכיזופרניות. וכל זה אינו מקרי, כל זה אינו אזלת יד של הכותבת. כך היא בחרה להטעים אותנו. יש הרבה דרכים לצחוק ולרקוד ולמרוח לק אדום או סגול בהיר יש הרבה דרכים לא לכתוב עליך ועדיין אני לא מצליחה שלא תהיה בתוך לק אדום או סגול בהיר ("סגול בהיר", עמ' 71) סגנון שהספר קנה לעצמו כך היא עושה, כך היא מבטאת את התחושות, מורחת את רגע החולשה בגוונים של לק לציפורניים. אלו הן דקויות חכמות, ביטוי של זרימות כמעט שקופות בנימי הנפש. וכך דומה שהיא שולחת רגליה לבעוט במוסכמות ספרותיות, כאילו אומרת עזבו אותי פרוזה, עזבו אותי שירה, כך אנחנו מדברים וכך אני מעתיקה את מה שאני מדברת ואת מה שמדברים סביבי ובעיקר מה איך שאני מרגישה. פעם אני מרגישה ככה ופעם ככה וככה זה. זאת השפה השגורה בפינו כשאיננו מצטעצעים וכך תקראו אותה. אך כאשר חלפתי מדף לדף, חשתי כי יש בזה בהחלט משום סגנון שהספר הזה קונה לעצמו, וכי לאחר הכול דומה לא פעם שהבעיטה הסגנונית נובעת מאיזו ספרות שקופה, חסרת חוקים אמנם, שאולי מצויה דווקא בשורות הלא כתובות אך נותרות מהדהדות. אתה חושב שאם אתה חוזר בי שוב ושוב בחלומות אתה חושב שזה אומר אבל אני מודה שאחריך היה מישהו אחר שאהבתי ושכחתי אותך וגם שלפעמים אתה מתלכלך ועכשיו אני תוהה אם אני בורחת כשאני לא מנסה לבדוק אותך שוב או בורחת אליך רק כי זה שוב הימים האלה (מתוך "מחזור", עמ' 99) וכמו בחיבוטים הבאים: יותר מדי אני זוכרת אותך // כשאני חותכת עגבנייה / או בכלל מדברת / על משהו אחר // ובדיוק כשאני שוכחת / אתה מתקשר ("אני מנסה לחתוך עגבנייה", עמ' 103) אני מתגעגעת אליך עכשיו / ולא מגלה / כי אני לא מאמינה לעצמי / שזה יישאר / אחרי שתישאר ("סוד", עמ' 109) זה ששכבנו / אחרי הכול / לא אומר שצריך / למחוק הכול / מהר//.... אבל אתה כבר הלכת / כי לא ידעת / משהו / אחר (מתוך "דעות קדומות", עמד' 111) כשמשעמם לי / אני ממציאה אותך מחדש (ללא שם, עמ' 155). הנה אם כן קמה אישה צעירה והולכה מביתה אל החופשי, אל הרחב, אל המשוחרר, חסר התלות, חסר המחויבות, חסר ההתחשבות והוויתור, חסר ההתפשרות וחסר הנתינה. והנה באופן מפתיע, היא מתחילה לחוש את הרעב הפנימי, החשק ליומיומי, לשגרתי, למובן מאליו, המצוי, הבטוח. המחשבות שלה חוזרות אליו, אל ריח בגדיו, אל ריח הבית, ריח המיטה, ריח המטבח, ריח הבוקר שאורו הראשון מסתנן אל חדר השינה. אך אומר לפני שאובן לא נכון, כי עם כל אלה אין הבעת חרטה, אין דמעות של צער, אלא צלום מצב, ציון של תחושה שמובאת על קצות המילים, בשׁוּרות קצרות ופשוטות שאין בהן יומרה להיות יותר משורות קצרות ופשוטות - אלא שבעל כורחן יש בהן יותר מכך. איך אסביר שאני מתגעגעת לא אליך היום דיברתי עם סוכן מכירות והקול שלו דמה לשלך בטון שלו היה משהו שאהבתי בזכותך אהבתי את סוכן המכירות איך אסביר שאני מתגעגעת גם אליך ("מתוך "גם אליך", עמ' 75) אילו נכתב על -ידי גבר, לא היה שונה עליי לומר שהספר אכן כתוב על-ידי אישה, הסיפור הוא סיפורה של אישה, התחושות הן תחושות של אישה, התגובות הן תגובות של אישה - ואולם אילו כתב את הספר הזה גבר כנראה זה לא היה שונה אלא במעט. או אולי לא שונה בכלל. כי המקרה של מבט לאחור אינו נחלתו של מגדר זה או אחר, ואם גבר יעיין בדברים ויבטא אותם לעצמו בלשון זכר, קרוב לוודאי שאותן תחושות יתעוררו בו. עם זאת, היות שזאת לשונו של הספר, מסתמן שזה יכול לשמש ספר מתנה ל"אישה אחת" - מבלי לפסול את "איש אחד" - שבו הגיגים שיכולים להביא ריגושים קטנים, אמתות קטנות שיעוררו מחשבות, אלו צביטות ולא מעט תובנות שצומחות בדרך ויכולות אולי לגרום גם לתחושות של פורקן, של התפכחות או אפילו העצמה מסוימת. ואולי זאת המטרה. לפעמים אני עדיין מתאבלת עליה, על האהבה ההיא, זאת שחשבתי, זאת שלימדו אותי בבית הספר ואחר כך בסרטים ובשיחות, זאת שכולם מדברים עליה. אתה מבין, אנחנו לא יכולים בלעדיה, אבל היא לא קיימת באמת. אהבתי אותו. הוא היה איש אחר, אהבתי אותו מאוד. והוא אהב אותי מאוד. אבל אחר כך זה כבר לא התאים. עכשיו אנחנו עוד אוהבים, אבל לא יכולים. אתה יודע כמה דיברנו על אחר כך? והתכוונו לזה מאוד, אבל אחר כך היה אחֵר וכך גם אנחנו. (מתוך "משהו מתוק", עמ' 199). בסיום אומר כי כתיבתם של הדברים כלאחר יד, שנראים בתחילה פרועים וחסרי כללים, צוברים לעצמם, אם רצתה המחברת בכך או לא את הסגנון הבלתי מסוגנן שלהם. מעמוד לעמוד אתה מוצא את הרטוריקה שנולדת כך או כך בשורות, ואתה מתחיל לזהות את הכתיבה מחוסרת המסגרת ולחוש איזו השפעה מצטברת. דומה הדבר להליכה ביום בהיר למחצה של סתיו. הרחוב נראה יפה וצבעוני. בתים נמוכים ולא צפופים בצבע קרם ותריסים אדמדמים. אתה מהלֵך בצעד קל וחש איך טיפה של גשם נוחתת עליך. ואתה מחייך. ועוד טיפה נוחתת ואתה חושב מה כבר יכולות טיפות קטנות של מים לעשות. אתה מוסיף ללכת כך, הן נעשות טורדניות מעט, ועוד מעט, והנה בסוף הדרך אתה מבין שנעשית רטוב. יעל צבעוני: "אחרי סוף הסיפור", עריכה נורית זרחי, הוצאת צבעונים 2012, 221 עמודים ברוטו.