בחוץ היה חם ולח, כצפוי בחודש יולי בקרבת החוף של תל אביב. בפנים היה קריר, יבש ונעים. בתוך הבר בדרום תל אביב עזר מיזוג האוויר לצנן את גופם וגם את נפשם של מרבית האורחים, אך לא של כולם. היו מספר חריגים שמאומה לא ירגיע את רוחם הלוהטת. השעה הייתה מוקדמת, מעט אחרי עשר בערב, ולכן התפוסה רחוקה הייתה מהקיבולת האופיינית לליל חמישי. מספר חבורות של צעירים וכעשרה זוגות הקדימו להגיע כדי לאכול משהו לפני שיתחילו בשתייה הרצינית, בעישון, או בהסנפות של כל חומר מזדמן ובהשתוללות הגופנית הנלווית אליו. צלילי המוזיקה היו עדיין נסבלים במובן זה שהלמות התופים וצרימות הגיטרות החשמליות היו במשורה. אפשר היה להחליף מספר מילים מבלי לחזור על הדברים יותר מפעם אחת.
מירי, שישבה על כסא מוגבה ליד הבר, עקבה בעניין אחרי פעילותו התכליתית של ריקי שעה שמזג לה את כוס הבירה השנייה לאותו ערב. מאחוריה שמעה הד רועש לויכוח קולני שהתעורר בין שלושה צעירים שישבו לא הרחק ממנה. היא ידעה מי הם ומה מעשיהם במקום, ולמרות הקושי שבדבר ניסתה להתעלם מקיומם. אילו ידעה שיבואו לכאן הייתה נמנעת מלהגיע, אף על-פי שהבר הזה היה חביב עליה במיוחד. תשומת ליבו של ריקי הייתה כה מרוכזת בכוס שלפניו עד שנידמה היה שאין בעולמו דבר אחר ממנה. שאיפתו להגיש לה תוצר מושלם הייתה חזקה עליו יותר מכל הסחת דעת אפשרית. ידו האחת מזגה את הבירה בשטף איטי וידו השנייה דחקה החוצה את הקצף המצטבר והניחה לנוזל הזהוב לגדוש את השוליים. כשהיה מרוצה ניגב את הכוס במטלית חדשה ששלף מתחת לדלפק והניח אותה לפניה, כשהוא מבצע מחווה של קוסם ששלף שפן מכובעו.
"שליש סטלה ארטואז לגברת" אמר.
"שתה איתי" ביקשה. ניסיון בלתי מוצלח להרחיק את דעתו ממקור ההפרעה הקולנית.
"אחר כך, כשאירגע מעט"
"מה קרה?"
"שלושת הנבלות שמאחורייך מפריעות את מנוחת השכנים"
"התעלם מהם. הנה משהוא שירגיע אותך" היא שלפה קופסא מלבניית מתיקה והניחה אותה לידו "מתנה קטנה ממני ומאמיר לאות הכרת תודה" זה היה מחשב קטן מסוג נטבוק.
"מירי, זה יקר, לא היית צריכה"
"קיבלתי מקדמה על חשבון הבונוס השנתי, מאה אלף ₪"
"אפשר לעשות כל כך הרבה כסף ממסחר באיגרות חוב ממשלתיות?"
"אני טובה בזה, היה מגיע לי יותר" אמרה ללא צל של הצטנעות "אני מקווה שהנטבוק הזה יקל עליך את לימודי הכלכלה"
"לא יכול להיות יותר טוב, תודה. ומה בקשר אלייך? אני רואה שאמיר שוב מאחר"
"כרגיל. זה לא פשוט לביים סרט בירושלים, התקלות רבות, התקציב מצומצם והמתח גדול"
"זה לא מצדיק את האיחורים שלו. חל אסור מדאורייתא להשאיר אותך לבד, אפילו לשנייה אחת"
"היכן בדיוק זה כתוב?"
"לא ידעת? זה חרוט על מצחה של כל אישה יפה, אבל זה כתוב בכתב סתרים שרק יחידי סגולה יודעים לפענחו"
"מה הייתי עושה בלעדיך, אבירי ומגני?"
"אם לא יגיע, אלווה אותך הביתה בסוף הלילה" תעוזתו העלתה סומק בפניו ונימת התקווה שהתגנבה לקולו גברה על תחושת יראת הכבוד שחש כלפיה מאז שהכירה.
"הוא יבוא" אמרה, פחות כדי לקטוע את תקוותו ויותר כדי להפגין ביטחון בבן זוגה.
מאז החל אמיר לביים, לפני מספר חודשים, את סרטו העלילתי הראשון בירושלים הוא עשה את מרבית השבוע שם והגיע לשפלה ביום חמישי בערב, לסוף השבוע. מירי המתינה לו, בדרך כלל, בבר הזה שהיה לא רחוק מביתם המשותף. בשעה תשע בערב הייתה מגיעה לכאן ואמיר הגיע כאשר הגיע. היא הייתה אוכלת מנה קלה של שניצל וסלט ושותה בירה במתינות עד שהצטרף אליה. ואז, מותנה במצב רוחו, החליטו על סוג הבילוי. לרוב נשארו כאן מפני שהמוזיקה הייתה טובה וריקי טיפל כהלכה במשקאות שלהם. אם איחר אמיר להגיע מילא ריקי את התפקיד כפויי הטובה להרחיק ממנה מעריצים שלא קיבלו את ה"לא" ברוח טובה. בארבע לפנות בוקר היו חומקים לדירתם ושוקעים בשינה עמוקה, רווית אלכוהול, של סוף השבוע. רק לקראת הצהריים של יום המחרת, רגועים ונינוחים, השביעו את רעבונם הגופני ההדדי.
אם לשפוט לפי מצב רוחו הרי עשיית הסרט בירושלים התישה את כוחו ונפשו של אמיר עד כדי ייאוש. הסרט היה יצירה משותפת צרפתית ישראלית על-פי תסריטו של אמיר. מירי הכירה את העלילה באופן כללי. מסרבת, למרות הפצרותיו, לקרוא את התסריט או לשוחח על פרטיו בגלל הנושא. מדובר בצעיר צרפתי בודד שתייר ברחבי ישראל עד הגיעו לירושלים. כאן ניתקף במה שקרוי תסמונת ירושלים. תסמונת ירושלים היא סוג נדיר יחסית של הפרעה נפשית בה אדם משוכנע שיש לו כוחות אלוהיים ומשיחיים או שהוא התגלמותה של דמות מספרי הקודש. הלוקים בתסמונת זו הם, על-פי רוב, אנשים שלקו בהפרעה נפשית עוד לפני הגיעם לירושלים וההגעה לעיר החמירה את מצבם באופן משמעותי. אלה מהם הנזקקים לאשפוז מתאוששים, בדרך כלל, תוך זמן קצר בסיוע טיפול תרופתי הולם.
קודם לאשפוזו, בעודו צועד בחוצות העיר העתיקה ועולב באורח קולני על ימין ועל שמאל בדת היהודית והאיסלאמית, ומציע למאמיניה להצטרף לצבא ישו בטרם ירשו גיהינום, נחטף הצעיר על-ידי כנופיה של אברכים קנאים שהחליטו ללמד את הצעיר בינה ולשטוף את מוחו עד שיכיר באמונה האמיתית. הם החזיקו אותו במרתף, בבית של יהודים, בעיר העתיקה וקיוו שיספיקו לבצע את זממם במשך מספר ימים, בטרם יתגלו על-ידי שומרי החוק. מכאן מסתבכת העלילה ומקבלת אופי של קומדיה של טעויות, מפני שלתמונה נכנסו גורמים נוספים מכלל הפלגים הדתיים הפעילים בירושלים, מוסלמים, קתולים ונוצרים אורתודוכסים. כולם רצו לקחת חלק בדרמה המתגלגלת על-ידי חטיפת הצעיר מידי האברכים כדי לאכוף עליו את אמונתם וגם לזכות, דרך אגב, בכופר נפש. המשטרה התנהלה בעצלתיים בגלל החשש לפגיעה בנפש ובגלל שלא ידעה, בשלבים מסוימים, מי מהפלגים מחזיק בחטוף. רב היה הבלבול על הגלוי. מתחת למעטה של קומדיה של טעויות ושל מצבים הסתתרה דרמה שביקשה לחשוף את הקשר הבלתי הגיוני בין ההקצנה הדתית עד כדי פנאטיות, שחלה לאחרונה אצל כל הפלגים הדתיים לבין ההאצה בהתפתחות הטכנולוגית. "היית מצפה שיקרה ההיפך מזה" טען אמיר בקורטוב של פליאה " שהטכנולוגיה תמתן את הפנאטיות הדתית ותראי מה קרה"
"אין לי שום ציפיות בנושא הזה" השיבה "היה עדיף שתתעסק ביחסים שבינו לבינה ותשאיר את נושא הדת למי שמבין בזה"
"את זאת כולם עושים, והיכן הייחוד? אני רוצה לבלוט, אני רוצה לחדש"
אם אומנם סבר אמיר שלאחר שסיים את תסריטו, מצא את מימונו וקבע את הליהוק נסתיימו צרותיו טעה טעות מרה. לפי המוסכם היה צריך המו"מ עם החוטפים להיערך על-ידי שחקן מבוגר שלכאורה מוצאו מהמוסד והתמחותו היא בדברים מהסוג הזה. אך כבר ביום הצילומים הראשון הופיע המפיק הצרפתי כשעל זרועו תלויה שחקנית צרפתייה צעירה, שאי-אפשר להתעלם מנכסיה הגופניים, והכריז שהיא תגלם את אחותו של הנחטף והיא, בתור נציגת המשפחה ובעלת האמצעים, תנהל את המו"מ עם החוטפים. השחקן המבוגר יהפך ליועץ אך עיקר החשיפה תינתן לצעירה. אי-אפשר היה לסרב למפיק שמספק את מחצית המימון.
במהלך הימים של תיקון התסריט, תוך כדי צילום הסצנות הראשונות, עבר אמיר מהפך די גדול בקשר ליחסו לשחקנית הצרפתייה. מה שהתחיל בשנאה עיוורת, מלווה בקללות גסות, נסתיים בהשלמה ואפילו בהפגנה של רגשי הערכה כלפיה. בשלב זה התגנבו חשדות לליבה של מירי שמא נתנה לו הנערה לטעום את טעמה המתוק והבשל כל כך. היא לא שאלה אותו על כך ומנגד היא כלל לא שללה את האפשרות שדמותה של הצרפתייה על המסך מהווה נכס אומנותי ותרומה משמעותית לאיכותו ולכוח משיכתו של הסרט. האיש שניפגע יותר מכל היה ריקי, שבשלב זה כבר היה איש סודה של מירי, והמחשבה בלבד על בגידה בה העבירה בו צמרמורת. בעיניו הייתה מירי כליל השלמות ולפיכך בגידה בה היא בחזקת התדרדרות חמורה. תמימותו של ריקי, שהיה צעיר ממנה בשש שנים, בקושי בן עשרים, וחוסר ניסיונו בעניינים שבינו לבינה, נגעו לליבה. אבל היא טרם הגיעה עמו למצב של קירבה נפשית מספקת כדי להסביר לו שגברים, כפי שייווכח בזה בעצמו בעתיד, הם זן אחר לגמרי.
ידידותם של ריקי ומירי נרקמה בליל ביקורה השני במקום ונתגבשה בביקורים הנוספים שלאחר מכן. באותו ליל חמישי המדובר הגיע אמיר רק בארבע לפנות בוקר, כולו מותש ומיוזע, ומירי הקדימה להגיע משום שהייתה רעבה. ולכן נימצא לה הזמן לשוחח ארוכות עם ריקי לפני שהחל הרעש ונתקיימה המהומה. מירי קלטה משהו על ריקי ואף חשפה בפניו מעט מעצמה לאחר שלמדה לדעת שיש בניהם מכנה משותף בלתי שכיח: שניהם פליטים של מסגרות דתיות קיצוניות. הוא חוזר בשאלה מישיבה גדולה ומוכרת בירושלים והיא דחויה מאימא שחזרה בתשובה וניתקה כל קשר עם עברה. שמו היה מנחם שפירא וכינויו "ריקי" בא לו על שום נטייתו להתנועע כלולב, כמו בשעת תפילת שמונה עשרה, בעת שמזג את הבירה מהחבית. לקח לו זמן ארוך להתנער מהמנהג הזה. תחילה קראו לו "רקליינר" ואחר כך קיצרו ועשו ממנו "ריקי". בלילה ההוא נימשך מאוד אליה, חיפש את קרבתה ואף התחמק מעבודתו לדקות ארוכות כדי להיות אתה.
אפשר ללמוד משהו על המצוקות הנפשיות של מירי, שהתנחלו באורח קבע בתת הכרתה, ממטח השאלות שיירתה בשטף לעברו לאחר כמה דברים כלליים של היכרות: "ספר לי איך זה לחזור בשאלה, מה אתה מרגיש? איך אתה חי עם זה? איך המשפחה שלך קיבלה את זה? איזה קשר יש לך אתם? האם אתה סובל מתסביכים? אני יודעת מה זה לחזור בתשובה. אימא שלי ויתרה עלי בגלל זה"
דבריה הכו בו כאגרוף והוא הביט אליה במבט מלא תוכחה כאומר אני לא מאמין. "מה זאת אומרת ויתרה עלייך?"
"זאת אומרת שיש לי אימא שאיננה, שגדלתי בלי אימא, שהיא הסכימה להעביר אותי לרשות אבי ולא לראות אותי לעולם כשהייתי בת שלושה חודשים. אבל זה סיפור ארוך, וזה כבר לא כואב כל כך"
"עד כמה זה לא כואב?"
"לא נוח לי לדבר על זה עכשיו, כאן, במועדון לילה. ספר לי איך זה לחזור בשאלה"
"זה אותו דבר כמו לחזור בתשובה, רק להפך" אמר ונפעם מחיוכה, מניצוץ העז של אהבת החיים שהשתקף מברק עיניה ומשתי גומות החן שהופיעו בפניה השחומות, היפות כל כך ונפשו יצאה אליה. באותו מעמד התאהב בה ריקי אהבה עזה שלא תרפה ממנו, במלוא עוצמתה, עד יום מותו.
מירי נמנעה, ככל האפשר, מלשוחח על נושאים של דת ואמונה. הנושאים הללו, למרות חשיבותם העצומה לחיי היום יום של חלק ניכר מהאוכלוסיה, שיעממו אותה עד מוות. קשה היה לה למצוא חידושים או דברים מקוריים בנושא שנטחן עד דק במשך דורות. הדבר היחידי שמתחדש בנושאים אלה הם האנשים, טענה, וכל דור חדש מנסה, ללא הצלחה, להמציא את הגלגל שלו, את האלוהים שלו או את ההוכחה לאי קיומו. וכל מה שהוא מצליח לעשות זה למצוא הגדרה חדשה בשפתו העכשווית, הכורכת יחד את החידושים בלשון, בטכנולוגיה, בתורת האבולוציה ובפילוסופיה כדי לשוות מראה צעיר ורענן לרעיונות ישנים נושנים. לעולם לא תמצא ההוכחה החותכת לקיומו או אי קיומו של האלוהים והספק ימשיך ללוות ולחצות את האנושות עד סוף כל הדורות. אין חידוש גם בעובדה שכל כך הרבה אנשים מתפרנסים מהספק הזה עד כי עדיף שאלוהים, אם קיים דבר כזה, ימשיך להסתיר את פניו לזמן מה.
לעומת זאת סקרנה אותה, באופן טבעי, השאלה מה גורם לאנשים לעשות מהפך כה אדיר בחייהם כדי לחזור בתשובה או בשאלה. איזה תהליכים נפשיים הם עוברים עד שהם מתייצבים ומשלימים עם מעמדם החדש? היא רצתה לשמוע על מסע הייסורים, ההתחבטויות, ההתלבטויות, הייאוש והדיכאון, התקווה והמזור הנפשי. היא קראה בלהט כל ספר ומאמר שעסק בנושא הזה ולא שבעה. וכשפגשה את ריקי באה לה ההזדמנות לשמוע מכלי ראשון על מאבקו הנפשי. ריקי הבין, אל נכון, שכל מה שמעניין אותה באמת היה לפתור את חידת חייה הגדולה: מה גרם לאימה לוותר עליה? האם הוויתור היה חלק חיוני מהתהליך הנפשי שעבר עליה ומוסבר על ידו, או שהיא סתם מאסה בתינוקת וניצלה את ההזדמנות כדי להתפטר ממנה? היא התאכזבה לשמוע מריקי שהתשובה אינה נמצאת במקום שהיא מחפשת. ההסבר הנכון קשור יותר מכל דבר אחר למערכת היחסים של הוריה הביולוגים.
מירי נפגעה במקצת מדבריו, לא משום שהציגו את אביה כמי שאינו אומר לה את האמת במלואה, אלא דווקא מפני שהם אישרו את חשדותיה של מירי בקשר לכך. היא קיוותה לפסוק לזכותו של אביה באמצעות איזה אמירה דרמטית של ריקי על ההכרח של אמה להתנתק מעברה, כולל התרחקות מבתה הבכורה, וזה לא הלך. אם לקחת את דבריו של ריקי ברצינות, הרי זה לא היה צעד חיוני במהפך הנפשי שלה. עכשיו היא צריכה לעמוד בפני העובדה שאביה אשם בניתוק המשפחתי לא פחות מאמה ואולי יותר ממנו. היא המשיכה לחפור:
"אבל היה בוודאי איזה רגע מכריע, איזה אירוע מיוחד שהגדיש את הסאה, שגרם לך להפנות עורף לחייך הישנים, לנטוש הכול, כולל האנשים האהובים עליך, לשלם מחיר כבד ולברוח אל עולם אחר?"
" היה רגע כזה" הודה ריקי "לאחר שנים של ספקות והתלבטויות, שאינן שונות בהרבה מתוכן הזיכרונות של אלה שעמלו לפרסם את חיבוטי הנפש שלהם, הגיע באמת הרגע הזה. ההחלטה הסופית נפלה כאשר הרב שלי בישיבה קבע נחרצות, ללא כל ספק קל שבקלים, שאין ערך לשכל ולהיגיון. האמונה מתחילה היכן שההיגיון נגמר, ולכן היא עדיפה עליו. ההיגיון האנושי מוגבל, האמונה היא אין סופית. אם יש סתירה בין ההיגיון לאמונה, האמונה גוברת"
"נו"?
"מה נו, אפשר לחיות עם זה? אפשר לקבל את זה?"
"ריקי, אני מתפלאת עליך. הרי זו ההגדרה של "הדת הרבנית" של כל הדתות מאז ומתמיד. מאות מיליוני מדענים, חוקרים, מהנדסים, רופאים ואקדמאים בכל העולם, נוצרים, מוסלמים, יהודים ואחרים, שמתפרנסים משכלם ומהגיונם, מקבלים על עצמם את ההגדרה הזו וחיים לפיה ואינם רואים כל סתירה בזה. מה טעם קפצת לך פתאום?"
"אני מצטער, אבל קשה לי עם זה, אז קמתי וברחתי"
"למה שלא תאמר בפשטות שחדלת להאמין"
"מפני שאני עדיין לא יודע במה בדיוק חדלתי להאמין, ברב שלי או באלוהים, או בשניהם"
