אֲנִי מְדַבֵּר אֶל עַצְמִי בְּקוֹל שֵׁנִי
עַצְמִי עוֹנֶה לִי בְּקוֹל רִאשׁוֹן.
שִׁירָה שֶׁל אִישׁ אֶחָד בִּשְׁנֵי קוֹלוֹת
מִלִּים קוֹרְאוֹת וְנִפְרָצִים הַגְּבוּלוֹת.
עַצְמִי אוֹמֵר לִנְדֹּד, אֲנִי עוֹנֶה: לִישֹׁן!
(מתוך "א-קפלה לשני קולות", עמ' 9) כבר אמרתי במקום אחר, כי אמן כמוהו כמפוצל אישיות ובה בעת מודע, למזלו, לפיצול של אישיותו. כך קראתי את השיר הזה, אך למקרא יתר השירים חשתי כי יש דברים אחרים שדוחפים לכך את הכותב. שערים לא מעטים יש בספר ונושאיהם לכאורה נבדלים, אך השירים שליקטתי ברשימתי מן השערים השונים, גרמו לי לחוש שבלי הבדל איזהו השער ומה הנושא המאוגד בו, הרי שאותו עצב שרוצה אולי להיות חבוי, קולח כך או כך החוצה משער זה כמו מן השער האחר.
ואל יהא זה לפלא בעינינו. הלא כך באה ההשראה, כמין משב עצוב, שמרחף בך ומניף אותך אל תחושות שאין ביכולתך לגבור עליהן, שוטף ודוחק בך לזרום אל הנייר. ואולם שוב, דומה שיש כאן יותר מכך. יש כאן מי שמחפש ורוצה לזהות את עצמו, וכמו צפה השאלה האם זה אני והאם אלה הם חיי, האם הפיצול שלי הוא רק בין הרגשי לפיזי שלי ולא בתוך רוחי פנימה. אך דומה שאינו בטוח מי יכול להשיב לו על כך, כשם שאינו יודע ואין אנו יודעים מה הנכון. לאחר הכל, דילמות אמת של חיים אכן יכולות לפצל נפשות.
דִּמְיוֹנוֹת מְשִׁיבִים אוֹתִי אֵלַי
מַזְכִּירִים לִי מִי שֶׁהָיִיתִי
וְנֶעֱלַמְתִּי.
פַּעַם נָשַׁמְתִּי אֲוִיר פְּסָגוֹת
מְלוֹא רֵאוֹתַי
רוּחַ קָרָה רִחֲפָה
וְעָצְמָה אֶת עֵינַי.
וְעַכְשָׁו אֲנִי שָׁב אֶל עַצְמִי
אֶל גּוּפִי הַקָּרוּעַ
אֶל לִבִּי הֶהָרוּס
לִבְנוֹת מַסָּד אֵיתָן
בִּמְקוֹם זֶה הָרָעוּעַ
אוֹ לִפְחֹת לְגַלּוֹת לְעַצְמִי סוֹד כָּמוּס
לְגַלּוֹת אֶת עַצְמִי לְעַצְמִי
מִן הַמַּסָּד עַד הַטְּפָחוֹת.
(מתוך "טפחות", עמ' 11) הינה, למרות שפתחתי בשיר אחר, זהו השיר המכונן, לתחושתי. זהו כרטיס הביקור של המשורר, כמי שאַבד לעצמו והוא מבקש עכשיו לחזור, למצוא את דמותו, למצוא את חייו ולאשש אותם. והוא עושה זאת מכורח הבדידות שאינו יכול עוד לעמוד בה, ומכוח הדילמה שמייסרת אותו. מחשבות הלילה משחררות, תחושות היום כובלות.
אבל מי כובל אותו? מה מבודד אותו? שמא הוא זה שבודד את עצמו וסגר חומות סביבו והינה עכשיו הדברים מתפקעים בו? המחשבות על מה שהיה לו ומה שהיה הוא עצמו, התחושות שאבדו לו, שהוא נזקק להן - הינה הוא רוצה לשוב אליהן בכמיהה שמתעוררת בו וכאילו הוא חושש לעשות זאת לאור היום. (אפילו עטיפתו היפה של הספר עשויה כולה בשחור). אולי הוא זקוק עדיין לערפל הלילה שיגונן עליו ועל החולשות היצוקות בו, כמו על החלומות המתבקשים שהוא יכול לבקש לעצמו ולחלום אותם.
הַלַּיְלָה קוֹרֵא לוֹ לַחֲזֹר,
לָבוֹא פָּנִים אֶל פָּנִים לְעֻמָּתוֹ
לָנוּס מִשְּׁבִיל הִבְרִיחָה
שֶׁטָּוָה לְעַצְמוֹ.
הַלַּיְלָה קוֹרֵא לוֹ לַחֲדֹר
אֶל חֲלוֹמוֹת עֲבָרוֹ
אֶל מַעֲמָקֵי יֵשׁוּתוֹ -
וְלִסְלֹחַ.
("הלילה", עמ' 12) ולמי עליו לסלוח? למי הוא יכול ולמי הוא רוצה לסלוח? שמא לשקיעה שלו עצמו? שמא להתנגחות הפנימית שלו עם עצמו? מצבו עושה אותו חצוי, בין להיות שבין לא להיות, בין לרצות ובין לא לרצות, בין לגבור ובין שלא לגבור. הוא מתפצל בין הרצון לבין החולשה, ונדמה שהוא שוקע לתוך פיצול לא אמתי אלא פיצול של מצב, של דילמה קשה, של מי שמצוי בתחושת החמצה גדולה ובמקום להתריס כנגד הדברים שכבלו אותו, ככל הנראה, הוא גוזר על עצמו בידוד ושתיקה.
אלא מאי - הוא יודע לבטא זאת באותיות, במילים, במשפטים שחוברים לבתי שיר נוגעים. היטב יודע. והמילים הדוממות מביאות בשליחותו איזו רטינה עמוקה אך חנוקה, ומבטאות את מהות הבדידות בשורות שיכולות ליצור תחושה של חנק. כך הוא מצליח בכישרונו לעשות, ונראה כי חש את הדברים בעצם ההוויה שלו, בציירו דימוי של כלא, מבנה אטום ומבודד בתוך מרחב כלשהו, בתוך בועה של שקט גדול ריק ומכביד.
הָאָדָם הַבּוֹדֵד הוּא בִּנְיָן לְלֹא כְּתֹבֶת
בַּיִת לְלֹא חֲדָרִים, חֶדֶר לְלֹא חַלּוֹנוֹת.
רַק תָּא סָגוּר וּמְסֻגָּר
נוֹעֵל עָלָיו בִּמְלוֹא הַכֹּבֶד.
(מתוך "בְּדִידוּת", עמ' 15) כך, דומה שכל החיים אותם הוא חווה הופכים להיות דילמה גדולה ומתסכלת. בכל שורה ובכל מצב, עושים בתוכו הניגודים מלחמה. הדילמה הפכה להיות חלק ממנו, לחם חוק לנפשו. אפילו אהבתו לזו שאיתו נתונה בדילמה. פעם אהבה ופעם אולי לא. פעם מלחמה ופעם אולי שלום. פעם לילה מערפל ומעלף ופעם יום שחושף ומשנה הכל. אהובתו מביאה לו נחמה, בתחושתו, ועל שום מה האהבה הזאת קרויה נחמה? כל אדם ראוי לאהבה ומדוע עבורו זאת רק נחמה? וכאילו הוא סבור שזכה בדבר שאולי אינו ראוי לו, אך בעיקר שמא זאת אהבה שבאה לגמול לו על סבל ועל מגבלות שאינם ברורים לנו.
אבל כך או כך, יש בנחמה לא מעט שמחה, וליל הנחמות שהוא והאישה שאיתו חווים, שעליו הוא מדבר אליה, הופך להיות לילה של שמחה גדולה, לילה של פורקן והתגלות משחררת שהיה בהדי כדי להוליד שורות יפיפיות כאלה:
חֲלָקִים מִמֶּנִּי וּמִמֵּךְ נָפְלוּ בֵּין הַשְּׂמִיכוֹת
כְּשֶׁהַשְּׁקִיעָה הֵחֵלָּה לָתֵת אֶת סִימָנֶיהָ
וּבְדִיּוּק כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עָצְמָה אִֶת עֵינֶיהָ
אֲנִי עָצַמְתִּי אֶת עֵינַיִךְ.
כָּל הַלַּיְלָה הַהוּא לֹא חָדַלְנוּ לִצְחֹק
לְדַבֵּר שָׁלוֹם וְלַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה
לְהַבִּיט זֶה בָּזָה
וְלִרְאוֹת בְּזֶה נֶחָמָה.
שְׁלַבִּים מִמֵּךְ וּמִמֶּנִּי הִתְפַּזְּרוּ עַל הַמִּטָּה
כְּשֶׁהַזְּרִיחָה הֵחֵלָּה לָתֵת אֶת אוֹתוֹתֶיהָ
הַחַמָּה יוֹדַעַת הַכֹּל עַל אוֹדוֹתֶיהָ
וְאַתְּ יוֹדַעַת הַכֹּל עַל אוֹדוֹתַי.
(מתוך "קסם", עמ' 27) איזה לילה מופלא - אך מה חבל, כי סופו של הלילה לחלוף, ואחר החשיפה לאור היום באה ההכרה אל מה שיש בּמודעוּת בעוצמה גדולה עוד יותר. דווקא טובו של הלילה החולף מצייר את אור היום שמגיע כהחמצה. אור היום נראה לפתע מתעתע, הזוי. בבוקר כזה דווקא החושך היה המצב היציב, המתמשך, ואילו האור, מעבר לדילמה שבו הוא רק קריצה, אור לא אמתי, שצפוי להתפוגג בעוד האופל משתרך אחריו ואינו מרפה ולאט לאט בא ועוטף עליו.
מִנְהֶרֶת הַזְּמַן קוֹרֶצֶת, אוֹר חָשֵׁךְ בְּסוֹפָהּ,
דִּמְעָה תְּשׁוּשָׁה אֵלֶיהָ פּוֹרֶצֶת, קַר קָפוּא מִסּוּפָה,
הָרֶגַע הַבָּא הַזֶּה מִתְקַדֵּם וּמִתְקָרֵב,
הָרֶגַע שֶׁאַחֲרֵי זוֹחֵל כְּצָב, כְּשׁוּעָל אוֹרֵב,
עַיִן בְּעַיִן נֶעֱצֶמֶת, חֹם בִּכְפוֹר מִתְעָרֵב -
מִנְהֶרֶת הַזְּמַן קוֹרֶצֶת, וְיִדֹּם אָז הַלֵּב.
(מתוך "זקנה", עמ' 63) והינה, עוד מן התחושות שמתהפכות בו, שפעם מרגיעות ופעם מבהילות אותו, שפעם מביאות לו איזו נחמה ופעם דווקא גורמות לו חרדה. תחושה מעיקה יכולה לפשוט בקורא עם הקריאה. תחושה שדברים שרק החלו הנה כבר נעצרו. כי בתחילת הדרך נטמנו מוקשים, כי הכשילו אותו במרוץ, וכי היום שרק החל נעשה קצר כל כך ואיך אפשר למצות את האור החמקמק, המתקצר, ובד בבד להקביל מוקדם כל כך את הערב המתקרב ואת בוא השקיעה. הערב בשיר הזה הבא מאיים, כְּמה שמקרב אליו מצוקה, והוא מתואר כיֵשות שיורדת לחייו, כאילו היה זה איזה עיט שצולל אליו כדי לפגוע בו.
הָעֶרֶב יָרַד לְחַיַּי
וּלְחַיַּי יְבֵשׁוֹת וְאֵין נְבִיעָה,
יָרַד הָעֶרֶב לְחַיַּי
לְבַשֵּׂר עַל הִשְׁקִיעָה,
הַקָּצִיר הִסְתַּיֵּם עוֹד בְּטֶרֶם
הֵחֵלָּה הַזְּרִיעָה.
(מתוך "תחלת הזריעה", עמ' 103) לפי כך ואם אלה הם פני הדברים, אולי נותר לו לחלום. לחלום את הנכון, את היפה, את האידיאלי, האוטופי, הפיוטי. את מה שאמור היה להיות לאדם בכלל ולאיש השירים בפרט. לחלום איך היו נראים הדברים אילו נותרו כשם שתכננה אותם הבריאה עבור בן האנוש. ולחלום על ברכתה של השגרה האלוהית המופלאה.
ביכולת גדולה ובאופן חריג בספר מתאר בן-חור בצבעים מלאים, במוזיקה של מילים ושל שורות שנחרזו ברוך ובחמלה את היפעה האפשרית הזאת, שהוא ממקומו ואנחנו ממקומנו מיַיחלים לה:
עָלֵי הַסְּתָו נוֹשְׁרִים לְאַט
עָלֵי מַצָּע אֳרָנִים דּוֹקְרָנִי
יֶלֶד מְשַׂחֵק וְכַדּוּר נִבְעַט
עַל סַפְסָל יוֹשֵׁב חוֹלְמָנִי.
שֶׁמֶשׁ אֲדֻמָה שׁוֹקַעַת לְאִטָּהּ
רוֹחֶצֶת גּוּפָהּ בַּיָּם הַשָּׁחֹר,
נִרְדֶּמֶת אֲסֻפָּה עַל מִצָּעֵי הַמִּטָּה
תָּקִיץ עִם בֹּקֶר לִזְרֹעַ אוֹר.
שֶׁקֶט מְהַסֶּה אֶת הָאֲוִיר
שׁוֹלֵט הַטּוֹב עַל הָרֵעַ
לְבָנָה עוֹמֶדֶת הֲמוּמָה לְהַחְוִיר
מְסַפֶּרֶת אֶת סִפוּר הַשִּׁגְרָה.
("שגרה", עמ' 59) הינה כך הוא מפליא לצבוע ולתאר, וברגעים אלה לא רק הוא חולם. ברגעים אלה חולמים כולנו.
