דני נשאר יושב על כיסאו האורתופדי בחדרו, לאחר הביקור המטריד של שליחו של הרצל מרציאנו, עבריין בכיר ביותר שנעצר בנסיבות מאוד מוזרות-לכאורה בבית מלון כשברשותו, על-פי הנטען, מזוודה ובה מזומנים רבים מאוד שנגנבו, כביכול, מקבוצה של צ'צ'נים. עוד קודם לבואו של תנחום, דני ידע מקצת מן הפרטים; לא את כולם, אולם ממה שהוא שמע הוא הבין שיש למגה-עבריין בעיה לא-פשוטה, אם כי 'הסיפור' כולו נראה קצת תמוה.
השיחה עם תנחום, השליח של מרציאנו, הייתה לא-נעימה בעליל, בלשון המעטה, והיא השאירה את דני נטוע בכיסאו.
הוא נדרש לעשות מעשה חריג בעליל - ולכן הוא לא מיהר לחזור לתמר ולשתי בנותיו. לא שבכל ערב אחר הוא היה מקפיד לעשות כך לאחר שעות המשרד; זה ממש לא היה קורה. בשנים האחרונות, לאחר שיחסיו עם תמר התדרדרו לשפל שאין ממנו דרך חזרה, הוא בוודאי שלא נהג כך. תמיד היו לו סיבות שונות שלא למהר ולחזור הביתה. חלקן - לגיטימיות, וחלקן - לא כל-כך.
את הסיבות הלגיטימיות דני קטלג במדור של פרנסה.
פגישות עם לקוחות במשרד, ביקורי-בית אצל מי שלא יכולים היו לצאת מביתם בגלל 'מעצר-בית' שכפה עליהם בית המשפט בעת שהם שוחררו בערבות, סיורים באתרים שבהם התבצעו עבירות כדי להתרשם באורח בלתי אמצעי מזירות-העבירה, כל אלה גרמו לדני, לא-אחת, לאחר לשוב לביתו. הוא אהב את הפעילות מן הסוג הזה. הרצון שלו להצליח כמעט בכל מחיר דחף אותו להשקיע את מלוא אונו בכל תיק שהוא קיבל על עצמו. לא היה בשבילו תענוג גדול מלסנוט ביריב מן הפרקליטות, או בשוטר נלהב מדי, במהלך המשפט - ולהראות להם שבגלל שהם לא ביקרו בזירת-העבירה הם מציגים את העובדות באורח נלעג.
לא פעם יכול היה דני להציג בפני השופט תשריט של זירת-העבירה שממנו אפשר היה ללמוד, למשל, שעד-הראייה לא יכול היה לראות את מה שהוא טוען שהוא ראה, אם זה בגלל עץ, או עצים, שניצבו בדיוק מול חלונו של עד-הראייה, ואם זה בגלל כל סיבה אחרת. דני תמיד חיפש להראות שלעד-התביעה, או למתלוננת, במקרים של עבירת-מין, הייתה סיבה טובה לנסות ולהעליל על מי שהוא ייצג. זה לא תמיד עלה בידו, אבל כשזה צלח, הזיכוי היה מתוק ביותר.
זיכוי של נאשם בנסיבות כאלה, תמיד גרר אחריו כתבות-ענק בעיתונים או ראיונות בטלוויזיה. בראיונות אלה, שאליהם נלווה, כמובן, גם האיש שזוכה, הייתה עולה תמיד הדרישה לפיצויים.
הפרקליטות הוצגה בראיונות אלה באורח נלעג, למצער, מה שתמיד היה אהוב על העיתונאים. לכל אחד, פחות או יותר, יש סיבה שלא לאהוב את רשויות האכיפה של החוק.
אין כמעט אחד שלא יצא חבול ממפגש כזה או אחר עימן.
בד בבד, התנהגויות אלה של דני, למרות שהן היו חלק מעבודתו של סנגור, אם הוא רוצה לעשות את עבודתו נאמנה, הקימו לו שונאים רבים. דני ידע את זה - ולכן הוא השתדל, ככל שניתן, להישמר על נפשו. הוא ידע שיש לא-מעט מקומות, ששם ממתינים ליום שבו הוא ימעד.
הסיבות האחרות, לאי-שובו של דני הביתה מיד לאחר סיום העבודה במשרד, היו כרוכות, בעת האחרונה, בעיקר, בביקוריו בדירת-מסתור מסוימת שאליה הוא היה מגיע פעמיים בשבוע, לפחות, ולעתים יותר.
רק כשהיה מאוחר מדי, הבין דני לאיזו מלכודת-דבש הוא נכנס בביקוריו אלה באותה דירת-מסתור.
זה לא נראה כך בתחילה. הכל נראה תמים למדי. הרעיון לא היה שלו. מי שפנה אליו בראשונה היה סגן-השר יצחק אלבוכר שבו הוא פגש בנסיבות חברתיות. יצחק אלבוכר הכיר את דני מקריאה בעיתונים. אל השניים חברו שני חברי-כנסת.
מתווך-דירות מצא עבורם דירה בגבעתיים - וכך הכל החל. כל הארבעה סיכמו על דרכי מימון שכר-הדירה - ואחר כך כל אחד קיבל מפתח לדירה.
נקבעו לוחות-זמנים, אם כי אף אחד מן הארבעה לא הקפיד על-כך שהדירה תהיה ריקה לגמרי כאשר הוא מגיע. היו בה שלושה חדרים. חלק מן האביזרים בדירה שימשו את כל הארבעה.
לימים, הדברים יצאו מכלל שליטה, כשאחרים, שדני לא הכיר, החלו להגיע לשם.
