מי שייכַווה ייכַווה, מי שיימַלט יימַלט. שמא כך רצה, שמא כך הלָבָּה שבו. לוהטת ומלהיטה את תוכו והיא נורית ממנו פלטים-פלטים מבלי שישלוט בה. ואולי הוא שולט אבל באיזה שלט רחוק שחבוי במקום כלשהו בתוך תודעתו, אולי אפילו בתת תודעתו, בלא מודע שלו, שאינו אלא הר געש מתפרץ, לבה מוטרפת גוונים. ושמא הוא עצמו תוהה על התוצאה, כי התוצאה, אם טובה ואם רעה היא עזה, מרתקת. יש בה משהו מדהים באותה מידה שיכולה להיות ברוב המקרים בלתי ברורה. כאילו מישהו יורה בך, ואתה מתלהב בצורה מוזרה מהיֵרי הזה לעברך.
אולי לפיכך, כדי שנבין מאין זה בא, באה ההקדמה לדברים מפי אמו דווקא, בגוף שני, אליו, מי שמביטה בו כעל יצירה שהיא יצרה, אך בתוקף המקרה אינה בשליטתה עוד אלא בשליטת העוצמות החבויות בתוך אותה היצירה. בתוכו.
"עליי להשלים עם העובדה שהילד המוכשר שלי עלול להיות מוגדר צמח, שאם יקום לא ידע לדבר, כי הפגיעה היא בפאזיה, האזור במוח האחראי לשפה. ובכלל... הספר שכתבת הוא כולו שלך, פרי רצונך, יצירתך, פרי מכמני לבך והווייתך, פרי שיזף העכשווי, שיזף שבנה לעצמו עולם שלם מתוך ההריסות שחולל הטבע..."
(מתוך "מילים של אם", עמ' 7)
אנו מבינים שקרו דברים שיצרו את הגעש, את לועו של ההר, ולא כאן המקום להרחיב. כי יש בספר פרק מקדים על הקורות אותו, על התהוותו של השצף שתוקף דף אחר דף את הבנת הקורא. ואני רוצה לכתוב שזאת פרוזה ואיני יכול, ואני רוצה לכתוב שזאת שירה ואיני יכול, כי זה יכול להיות הכול ולא כלום. הכול בעיניו של קורא זה או כלום בעיניו של קורא אחר. כפי שזה יכול להיות ביטוי של גאונות שאיננו מצליחים לחבור אליה במידה מספקת, וכפי שזה יכול להיות פרצים של תת תודעתו של המחבר. כי קל מאוד לאבד את הקו, את הרצף, ואתה תר אחר חומר שידביק את כל מה שקראת.
ראשון אביא קטע של השתפכות הנפש, מן הבהירים ביותר בספר. קטע יפה בעיניי עד מאוד, קטע שאילו באמת יכולתי והייתי בטוח בעצמי הייתי מחלק את שורותיו ומגדיר אותו שירה. אך כמובן זאת רק אמירה חסרת זכויות. כי ברור שמוטב לו כך, כפי שהוא, כפי שפרץ וכפי שנשפך מהר הגעש.
"ירדתי אל החוף, רוח קרירה נשבה, התהלכתי בשביל אל מפתנך, של אור חלומי, דשא ירוק שושנה לבנה, חום של תבשיל פרחוני, זרם של אור מתפנק, מטה רחבה עם סדינים מופלאים, ויד ענוגה הפורטת, אל אור מלבושך, העוטפת תוגה של אור כאבך, צפנתי לספר קולך, הרחקתי דמותך. והים הכסוף הרוגע, ושקשוק מתגבר של גלים בוהקים, הנופץ את סלעי תוכחות. הממיר את כבלי נפשותיי, המסחף אל שדות נביטה, הזוקף טעמי ניחוחך, הלוגמת אל היכל מרומך, הלוטפת אודי דמותך, השוזרת שושני ארגמן, אל חיקך, סוף".
(מתוך "התבוננות של בריאות הנפש", עמ' 11)
אבהיר מיד שאין כאן שגיאות דפוס, וברור שאני מניח לעצמי להיסחף אחרי הלהבה שלו, גולש עמו במורדות האש. והנה אנו עדים לכך שנפשו עורגת, כי מאחורי הכול יש סיפור על אהבה, על אישה נאהבת. אולם פה ושם יש התנכרות אליה, ויש בריחה אל תיאורי הטבע, אל גלים שמתנפצים ורוצים להוכיח. אותה להוכיח. לייסר אותה ולהתייסר עמה כאשר היד לוטפת והנפש כמהה. וכנראה שאכן כך, שכן התיאור כמעט אידילי, כמעט מאליל את דמותה, וניכרת בו אהבה פנימית גדולה, התרגשות בלתי נלאית. הערצה בלי גבול של מי שרוצה למצוא מנוח בחיקה וכנראה לא עולה בידו.
ואולם זהו הפתיח של ההתפרצות. הנפץ הראשון בלבד, והלבה האחת לאו-דווקא דומה ללבה האחרת, גם לא מובטח המשך לדברים. ואולי מוטב כך, ורק להיות עם הגעש הלוחך.
"אל ירושלים, אל היכל של ניחוחי היסמין, העוטפים והפורטים אל הנבל, הכופת במתינות הנוגה, את הרימון לזרות בזוהרה הנידחות. הוא יטווה מיתר עדין, את התאנה חנטה פגיה, אל שדמה של אשכולי גפנים דשנות, המבשמים את שושנת הלובן, אל הקדושה. פזמון - ומזער תרעלה המחלחל אל כותלך, הוא להטיל רעם המחרר, אל מחשכי קול תחינה זולגת, הוא יפקיע לבבות ישקיט שלווה, למעיין שטוף ערגה, המלפף רימון תאנה וגפן, אל הענווה."
(מתוך, "אל ירושלים", עמ' 17)
ובכן הנה אנחנו מהללים, אולי, את ירושלים, על הטוב ועל הרע שבה. כמעט שיר השירים שונה ומיוחד במינו, שלא מלך כתב אותו אלא בעל הגיגים שדבריו נורו בנחשול של לבה גועשת. מתוך הר געש שבמוח, שבלב. וגם פזמון לא השתכח מלהימצא כאן, בתחושה של אירוניה. אבל לא רק ירושלים. לפתע הוא עובר למוסקבה המושלגת, ובפעם אחרת אל הקיבוץ ואל המִשנָה שהייתה בו, כך הם הדברים, אינך יודע מה ומי מצפים לך בעמוד הבא, וגם מעין אגדה על ממלכה של דבורים. ואז הוא מוצא לפתע את אלוהים, והיכן אלוהים יושב אם לא בג'קוזי, טובל וחושק באישה. האם זו אותה אישה אלילית, מושא כמיהתו החבויה? אלילה שגם אלוהים חושק ביפעה שלה?
"במעלי לשחור כמשא ניצוצות הכוכבים תימריו להמוניו, בהעלות על גדותיו, כיפת הירחים של היכלו, האלוהים המשתכשך לטבול בזוהרם בג'קוזי, את שפתיך גומע לבו, בערטולך המכשפת את נעימות החלד, הגן המשכר בפירותיו, מלבושו גלימתו של זוהרך."
(מתוך "האלוהים בג'קוזי", עמ' 33)
לקחתי לידיי את אתגר הספר הזה ואיני יכול לומר טוב או רע. ואין הבדל אם זו פרוזה או שירה או הגיגים, או התפלספות או פרצי גאונות. ואולי מישהו יבוא, כאמור, ויאמר כי רק גיבובי מילים הם הדברים. אך אני יכול לומר כי אפשר לחוש את הכוח שבהם ואיני מבקש הסברים. כי מי שיורה אינו צריך להסביר את נשקו. כי סבור אני שדומה הדבר לאדם שבא לסעוד ומוגשת לו ארוחה שהוא מתפלא על טעמיה השונים, המוזרים, מרתקי החיך. ואז הוא שואל מה בעצם הביא אל פיו, ומי שרקח זאת משיב לו ואומר, מה חשוב ולמה חשוב ממה רקחתי את מה שאכלת, עיקר שהרגשת את הקפצוץ בחיך הנרגש שלך ועל לשונך. לפי כך אני יכול לומר שגם אם לא הצלחתי להגדיר את הדברים וגם אם לא הצלחתי להגיע לעומקם, הרי שבמקרה המיוחד הזה לא זה העיקר, וכי העיקר כאן זו התחושה הגועשת והעזה והלא מעט מוזרה ומרתקת שנצברת עם הקריאה.
"והערב יבוא אל חלון שקיעתך, והסבך העבות, השטוף את דמותך, והעץ האילן האסוף, המוריד ענפים שאולה, הוא געש את אדמת הנכר. פזמון - ושחוח מפתן קורתך, הוא מוחץ את אורי לבבי, ותהום ירכך הנופץ את חומך, הוא נישא על עבי שחקים, הוא קוצף את חומו, אל אדמת ילדותך".
(מתוך "אל הילדות", עמ' 47)
כך, לפני הסיום, הוא חוזר אליה. היא שקועה בו, בנבכיו. באותם נבכים שאם עדיין לא נחקרו הרי שהם ראויים להיחקר. כי אני, כאותו סועד שהזכרתי קודם, מודה שאיני מבין מה רקחו לי, ורק יודע כי זו אינה מרקחת של יום-יום.
- שיזף עמיר, "לפרוץ למרחקים", הוצאת "צבעונים" 2013, 50 עמודים.
