דני ממש לא התפעל מן האווירה בביתה של תמר, שהייתה דומה, במידה רבה, להתרשמותו, הלא-אוהדת במיוחד, לזאת השוררת בארגוני מאפיה ידועים. הוא לא סיפר, כמובן, לאשתו-לעתיד על התרשמותו זאת, אבל הוא נצר את הדברים בליבו לעת שבוא-תבוא.
הסמכותיות של אבי-המשפחה לא הייתה שונה, כך דני ראה את זה, במאומה מזו של הדון הסיציליאני. איש לא העז להמרות את פיו. דבריו נאמרו בלחש - אבל כולם האזינו להם ברוב תשומת-לב.
הכל התנהל שם בנועם. אולם זה היה, לדעתו של דני, רק הציפוי החיצוני.
הדיבורים היו תמיד רכים. מפויסים. כמעט-מלטפים. מייק שוורץ אף פעם לא הרים את קולו. השררה, מלאת העוצמה, ניכרה בכל הליכותיו. שנים של חברות קרובה עם הצמרת השלטונית, על כל גווניה הפוליטיים, משמאל ומימין, השאירה בו חותם שאי-אפשר שלא להבחין בו. עם כמה מראשיה הוא נהג להיפגש בביתו או בביתם של אחרים בכל כמה שבועות.
הוא, וכל האחרים, תמיד הרגישו בנוח זה בחברתו של זה. מעלים זיכרונות. מתבדחים. שרים את השירים המוכרים. מזכירים חברים שנפלו בקרב או כאלה שהלכו לעולמם בטרם עת מסיבות אחרות.
זה היה מועדון סגור למצטרפים חדשים.
המעגל לא נפתח לאחרים. מעין כת סגורה שמתנהלת כמו דומות לה ברחבי-העולם. המכנה המשותף לא היה דתי או פולחני, אם כי היו בה סממנים גם מזה וגם מזה, אלא החברות שנצרבה בשנים של פעילות-צבאית או ביטחונית כדי להגן על ביתו הלאומי של העם היהודי; במקום שהובטח לו בידי אומות-העולם לאחר מלחמת-העולם הראשונה.
אבא של תמר, כמו שאר החברים בקבוצה הזאת, ידע לטפח ולתחזק כל העת את הקשרים הרבים שהיו לו; ואלה, תמיד שימשו אותו, או את חבריו, במסעותיהם בעולם, בחיפוש אחר מי שרצה כל העת להיעזר בניסיון-הענק שלהם שנרכש בדמים רבים. תרתי משמע.
גם ראש הממשלה היה חלק מן הקבוצה הזאת אם כי הוא נהג להגיע רק למפגשים השנתיים שהתקיימו תמיד במקומות ציבוריים - ולא לאלה שהתקיימו בבתים פרטיים.
למפגשים הפומביים הוזמנו עיתונאים ואנשי יחסי-ציבור כדי לפאר ולרומם את הקבוצה שמקרבה יצאו כבר שלושה ראשי ממשלה.
הדיווחים העיתונאיים מן האירוע השנתי הזה היו תמיד רוויי-דבש. אנשי-התקשורת שהוזמנו אליהם יגעו להכיר תודה למי שהזמין אותם.
בשאר ימות-השנה ראש הממשלה לא יכול היה להתפנות כדי לבלות בקרב חבריו. הוא גם לא רצה להכביד על שירותי-הביטחון - ועל המאבטחים הרבים שלו - בנסיעות לבתים פרטיים ביישובים כפריים מרוחקים.
ראש הממשלה היה צעיר מרוב חבריה של הקבוצה - אבל כולם זכרו את אומץ ליבו ואת הנחישות שלו לבצע כל משימה שהוטלה עליו, כראש צוות, בעת שירותו בסיירת המובילה בצה"ל, שבה היו חברים רוב הנוכחים במפגשים האלה.
אביה של תמר נהג תמיד להזכיר לכל הנוכחים שפעם אחת הוא נאלץ לשאת על כתפיו את מי שהיה לימים ראש הממשלה לאחר שזה נפגע מכדור טועה.
לעתים, סנטו בו כמה ממכריו, בעיקר אלה שנמנו על המחנה הפוליטי האחר, וטענו כלפיו שהוא היה צריך להשאיר אותו במקום שבו הוא נפצע.
מייק שוורץ רק חייך. הסיפור הזה היה אהוב עליו במיוחד. גם התגובות הכועסות-כביכול של חבריו.
הוא אהב את ראש הממשלה למרות שהם לא נמנו על אותו גוש מפלגתי.
הוא ידע שאם ראש הממשלה לא היה פורש מן השירות הצבאי לאחר חמש שנים, וחוזר ללימודיו, הוא יכול היה להגיע לצמרת הצבא.
כשהם נפגשו, ראש הממשלה תמיד הפגין ידידות רבה מאוד כלפיו. מייק שוורץ טרח שלא לעשות כל שימוש בידידות זאת, אולם כל מי שבא עימו במגע ידע על הקשר האמיץ שיש לו עם ראש הממשלה.
ידידות זאת אמורה הייתה לעמוד במבחן עוד באותו הלילה שבו דני התחבט במשרדו לפני שהוא עשה את שיחת-הטלפון, שאין ממנה חזרה, הבלתי-הפיכה, לשופט ירוחם רבינוביץ.