הפואטיקה הקדושה של ורוניקה

ספר שירים חדש לורוניקה באלז' - "ירושלים ירושלים" - ספר שיצא לאור ברומניה במהדורה תלת לשונית - ברומנית, באנגלית ובעברית. את התרגום לעברית ביצע מנחם פאלק. בימים אלה היא מסיימת ביקור בישראל, וכאן נערכו לה שני ערבי השקה בהנחיית מנחם פאלק, השקה אחת בתל אביב בבית יוסף באו והשקה נוספת במעמד סופרי סניף חיפה של אגודת הסופרים העברים. לפני שנה הייתה ורוניקה בארץ. אותו מסע של ורוניקה לארץ הקודש שהתרחש לפני שנה הפך למגילה נבואית, למגילת שירים. ורוניקה מגיעה לארץ ישראל ולירושלים, כמי שרואה בהוויה הקדושה של הארץ דרך להציג ארספואטיקה משלה, אמצעי להציג משנָה אישית על דרכה להכיר את העולם. השירה נתפסת כמדיום טהור לקלוט את האור, את הצליל הקוסמי של הבריאה. אוֹר יְרוּשָׁלַיִם זַרְעֵי שֶׁמֶשׁ נוֹפְלִים עַל הַמַּרְצָפוֹת. קְרִיאַת הַתַּרְנְגוֹל עַל בֵּית פֶּטְרוּס מַמְשִׁיכָה לְבַשֵּׂר זְרִיחָה נִשְׂגֶּבֶת. הָיִינוּ זְקוּקִים לְאֹזֶן שְׁלִישִׁית כְּדֵי לִקְלֹט אֶת הַצְּלִיל הַקּוֹסְמִי. נושא חורבן בית המקדש הופך לאירוע קוסמי מצד אחד ואישי מצד שני, אירוע רוחני שמשפיע על הווייתנו, על משמעות חיינו, על משמעות הפנימיות שלנו. וכך היא מסיימת את השיר, שכואב את הֶרס בית המקדש כאילו התרחש זה עתה, במלים אלה: הָאוֹר בָּעִיר הַקְּדוֹשָׁה מִתְיַשֵּׁב מֵעָלֵינוּ בִּתְחוּשָׁה מַלְאָכִית בְּחוֹקְקוֹ פֻּלְחָן לֹא פָּתוּר וְהַיֵּאוּשׁ שׁוֹטֵף אוֹתָנוּ: זֶה הַהֶרֶס הַפְּנִימִי, אוֹ שֶׁמָּא זוֹ לַהֶבֶת הַנֵּר שֶׁל אֱמוּנוֹתֵינוּ? הֶרס הבית הקדוש מחלחל לאורך שנות ההיסטוריה, והנה הוא הופך בשירתה של ורוניקה לתהליך פנימי שנמשך דורות, הרס פנימי שלנו, של עולמנו. משהו בעולמנו חָשך לאחר שנותרנו ללא המקדש, ללא מרכז האמונה. וכך אנו רואים תפיסה זו צוברת תאוצה בשירים אחרים שלה, מן המחזור הנפלא על ירושלים וארץ ישראל. בשירה "הכותל" הופכות פיסות הנייר, והתפילות האצורות בכותל ל"דפי ספר החיים". יש לכל זה משמעות מעל לקיומו של העולם, משמעות שמוכּרת בתפיסה היהודית בכל התפילות של ראש השנה לפי המסורת נתפס ראש השנה כיום שבו אנו נידונים, זה יום שהוא הרת עולם, יום שבו העולם נולד. כותבת ורוניקה: הַכֹּתֶל הֶבְזֵקֵי תְּפִלּוֹת מְרַחֲפִים בָּאֲוִיר, הֶעָכוּר מִלְּחָשִׁים. פִּסּוֹת נְיָר כְּתוּבוֹת הַמְּסֻנָּנוֹת בֵּין אַבְנֵי הַקִּיר הַקָּדוֹשׁ נִרְאוֹת כְּדַפֵּי סֵפֶר הַחַיִּים כל המציאות הנגלית מקבלת משמעות פנימית ומיסטית, וקבוצת החיילות בכותל הופכות למלאכיות של מסתורין - וכל המעמד בכותל נתפס כצמיחה חדשה מן המסורת ומן העבר הרחוק: הֵן נִרְאוֹת גִּבּוֹרוֹת לְיַד הַמָּקוֹם הַקָּדוֹשׁ שָׁם, בִּזְרָעִים שֶׁל מִסְתּוֹרִין יִנְבְּטוּ הַבַּקָּשׁוֹת ... כל העבר הקדוש, התפילות הקדושות, כל המטען הרוחני הזה מקַדֵש את כל מי שבא עמו במגע. הזרעים האלה מנביטים חיים לנצח, הבקשות מדורי דורות מחלחלות לחיינו, צובעות את קבוצת החיילות באור נבואי מיוחד. וראו מה קורה בשיר 'פעמוני יריחו': פַּעֲמוֹנֵי יְרִיחוֹ קוֹנְצֶרְט גּוֹאֵל שֶׁל שְׁאֵלוֹת. צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹן מִיּרִיחוֹ הוֹפֵךְ לְצִפּוֹרִים שְׁמֵימִיּוֹת. אֲחֵרוֹת, בּוֹרְחוֹת בַּמַּגָּע עִם הַר הַנִּסָּיוֹן הַנִּמְצָא לֹא הַרְחֵק וְהָעוֹלֶה לְעֵבֶר הַגָּלַקְסְיוֹת... הצלילים והשאלות מחליפים ממד, המלים והמנגינה מקבלים כוח של חיים: כל זה הופך ללהקת ציפורים שמימיות, ואנו במצב של בריחה ממגע עם הר הניסיון. מאורעות שקרו בעבר עדיין חיים היום, וייתכן שאותן מלים ואותן ציפורים חייבות להתמודד עם ניסיונות רוחניים, ניסיונות של אמונה שהיו בימי קדם. ייתכן שורוניקה רומזת לנו להר המוריה, שם התרחש מעשה העקדה. כל זה לא תם. וכל זה ממשיך לחלחל, לזרום אלינו ולעלות לעבר הגלקסיות. גם בספרה הקודם 'מגן מַשלֶה' ראינו את השימוש במוטיב הציפור, כגיבורה, כמלאכית, הציפור כמקשרת בין נפש האדם לבין נפש העולם: כך בשיר שלה "פנים שמחות" הפתיחה נשמעת די מסתורית: בְּאֶמְצַע סְעוּדָה מִזְמוֹר הַצִּפּוֹר הַמְּפֻחֶדֶת כך מתחיל השיר, ואנו שואלים את עצמנו מדוע ציפור צריכה להיקלע לסעודה אנושית. שלא כמו בספרה על ירושלים, הסיטואציה כולה חול, ואין בה אותו מתח שבין קודש לחול. בשיר זה, נתפסת הסעודה כמפגש שבו האדם מכיר את נפשו, את עולמו. וכך בנקודת שיא של השיר קוראת המשוררת: רַבּוֹת רָאִינוּ בְּדַרְכֵּנוּ סַכָּנוֹת שֶׁהִשְׁתַּחְרְרוּ מֵרְצוּעוֹתֵיהֶן אך כבר אז ראינו בשירתה של ורוניקה את הרצון להבין את סוד העולם, פשרו של יום האחרית: בּוֹאוֹ נַחְלֹק אֶת יוֹם הָאַחֲרִית כְּמוֹ אַחִים וכך נוצר מצב חדש, שבו בני אדם לומדים מן הציפור: קַלְּלוּ אֶת הַמָּוֶת הַצִּפּוֹר, הִנֵּה הִיא שׁוֹתָה מֵהַקַּנְקַנִּים לַטּוֹב וְלָרַע שָׁרָה וּמַתְחִילָה לָמוּת כְּנֶפֶשׁ הָאָדָם. יש בשירתה של ורוניקה, גם בשיריה הקודמים, דרך להבין את העולם הנפשי שמחבר בין האדם לבין כוחות היקום: בני האדם למדו ואימצו משהו מרוח הציפור, מסגולות נפשה. ואז קורה מהפך: והציפור מסגלת לעצמה משהו מאורחות החיים של בני האנוש. שיר מדהים על גבולות שנחצים, על עולמות שנוגעים זה בזה, על הרב גוניות של הרוח - הרוח האנושית סופגת מרוח היקום כולו. בשירתה על ירושלים יש ניסיון לתת להתרחשויות ולתמורות רובד תיאולוגי, ניסיון להבין את מושגי החטא והסליחה, לקשור אותם לעולם המלים, לנסות דרך להיטיב את הבריאה. וכך בסיום שירתה על פעמוני יריחו אנו רואים את המשוררת ככוח קוסמי עצום. החטא והכפרה לא תמו, ולמשוררת יש הכוח להכות באותו פעמון, לנסות להבין את הניסיון שהיה, לנסות למצוא את צליל המחילה המיוחל: יָכֹלְתִּי לְהַכּוֹת בַּפַּעֲמוֹן מַגַּע גְּבִישִׁי, מַמָּשִׁי, אַחַר-כָּךְ קוֹל עָמֹק, קוֹרֵעַ, שֶׁל מְחִילָּה. הכותל העתיק, הר הניסיון הקדום, בכל אלה יש חיים ויש קריאת כיוון לחיינו שלנו. בשיר 'גת שמנים', היא שואבת כוחות מעץ זית עתיק, כדי לנסות להגיע אל מרכז הזמן, מרכז ההוויה. גַּת-שְׁמָנִים (ג) עֵינֵי הַקְּסָמִים הַפְּקוּחוֹת בַּפֶּתַח הֶחָלוּל שֶׁל עֵץ הַזַּיִת הַקָּדוֹשׁ מוֹבִילוֹת דֶּרֶךְ הַשָּׁרָשִׁים לְמֶרְכַּז הָאֲדָמָה. בְּכָל מִקְרֶה אֲנִי מִתְקָרֶבֶת. עֵינַי נֶעֱצָמוֹת. הָיִיתִי רוֹצָה לָגַעַת בְּלֶחְיִי בִּתְנוּעָה אוֹהֶבֶת בַּגֶּזַע הַאֲדָמָתִי שֶׁל הָעֵץ הַמְּקֻמָּט מְאוֹד יש התקרבות, יש מגע - וכמשוררת זה כוחה להבין את סוד השיר, סוד הכתיבה. כמשוררת היא יכולה לחבר בין עבר להווה, בין כוחות עתיקים לבין שאלות החיים, שאלות ההווה. להיות הציר המחבר בין שמים לארץ, בין קדושה לחול: ויש לה ייעוד: לִסְפֹּר אֶת הַשְּׁאֵלוֹת הַשְּׁבוּרוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים עַל הָאֲנָךְ שֶׁבֵּין הָאֲדָמָה לַשָּׁמַיִם. כמשוררת היא יכולה להיאחז בכוח המלים, ללבוש זהויות קדומות, וכדבריה בשיר 'איקונין ורה' לקבל כוחות 'לעלות במדרגות הנצח: אִיקוֹנִין וֶרַה (א) אֲנִי חַיָּה אוּטוֹפְּיָה כְּפוּלָה. אֲנִי מִשְׁתַּהָה בְּוִיָה דוֹלוֹרוֹזָה. אֲנִי אִיקוֹנִין הָאִשָּׁה וֶרַה, שֶׁהִגִּיעָה לְכָאן לַעֲצֹר אוֹתָם, אֶת מְיַדֵּי הָאֲבָנִים וְהַמִּלִּים הַתְּהוֹמִיּוֹת. הַדֶּרֶךְ מֵאֲחוֹרַי מִתְמוֹטֶטֶת מִלְּפָנַי, עֲלִיָּה בְּמַדְרֵגוֹת הַנֶּצַח. כמשוררת היא יכולה לחיות במלים שהיא בוראת את מאורעות העולם העתיק, את מראות הקדושה העמוקים ביותר. הרי המלים שלה הפכו כפי שראינו לציפורים. יש למשוררת כוח להמריא מעבר לעולם הגשמי. היא משתהה בוויה דולורוזה, כמי שרוצה לחיות מחדש את הצליבה של ישו. אבל הכאב קשה מנשוא, והיא מתוודה: אֲפִלּוּ צִפּוֹרִים אֵינָן רוֹצוֹת, לִהְיוֹת עֵדוֹת לָעִנּוּי שֶׁיָּבוֹא. בכוח השירים היא מנסה למצוא מפלט, גאולה אחרת: הַמִּלִּים מִתְחַדְּדוֹת זוֹ בְּזוֹ, מוֹתִירוֹת מִסָּבִיב הֵד מְמַגְנֵט בֵּין קִרְבֵי הַזְּמַן. השירה מנסה למצוא דרך לפייס או לכפֵּר או לתת משמעות לבגידה שהובילה לצליבה: הִנֵּה, בִּמְקוֹם זֹאת, קַח לְךָ מִטְפַּחַת זוֹ אִם תִּרְצֶה, לְנַגֵּב בָּהּ אֶת הַבְּגִידָה וְאֶת הֶמְשֵׁכָהּ. השיר נקרא 'האיקונין של ורה', שכן לפי המסורת הנוצרית, ורה נתנה לישו מטפחת, המטפחת שלה, כדי שיוכל לנגב את מצחו בדרכו לגבעת הגולגלתא. כשמחה את פניו במטפחת, תווי פניו הופיעו על המטפחת. תווי הפנים הופכים לתווי שיר, לכוחה של כותבת השיר להשאיר חותם לאותו מאורע לנצח. כך בשירה 'הצליינים על הר הזיתים' אנו רואים את המשוררת מחפשת דרך להתחבר לקדושה ולעבר. השיר פותח בניסיון למצוא הכניסה הסודית שמחבר בין הזמנים, בין התקופות. בארספואטיקה הקדושה שהיא מעצבת השירה חזקה מן הכול, מחברת את הכול: הַצַּלְיָנִים עַל הַר הַזֵּיתִים כְּנִיסָה סוֹדִית לָהָר- אִלּוּ הִכַּרְנוּ אוֹתָהּ הָיִינוּ מַמְתִּינִים בְּנִימוּס בַּתּוֹר כְּמוֹ לְמִפְגָּשׁ שֶׁל הָאַחֲרִית, אוֹ לְפָחוֹת מִפְגָּשׁ אֶחָד תְּקוּפָתִי. השירה אליבא דוֶרוניקה היא סוג של תיקון, דרך לפלס שבילים אל מאורעות העבר, ניסיון לקרוא את התפילות הקדושות שיש בכותל, לבנות כניסה סודית שתחבר בין זמנים ובין אנשים. שירתה של ורוניקה על ירושלים היא דרך להציג תהייה פואטית, שירה שיש בה אפקטים של שירה נבואית. מן השירה הירושלמית של ורוניקה אנו למדים על תפיסת האמנות בעיניה, השירה כדרך לתפוס את המציאות. ירושלים היא הדרך ליצור מטמורפוזה, לתת לכל לחלחל, לכל השברים להתאחות: הקדושה וחיבור הזמנים, הבקשה לכפרה ולמחילה, הרצון בתמורה רוחנית, כל אלה הופכים להיות אבן פינה בפואטיקה הקדושה של ורוניקה.