הוריו של דני נראו קצת אבודים בקרב האורחים רמי-המעלה שהגיעו לחתונה של בנם. אימא של תמר הושיבה אותם ואת חדווה, אחותו של דני, שהגיעה ללא בעלה, שומר המצוות, ליד הוריה. הם לא הזמינו אורחים משלהם.
גם דני לא הזמין את חבריו למעמד הזה.
בבתי-הספר בדרום תל אביב, אף אחד לא הכין את התלמידים למעמדים כאלה. שם למדו, בעיקר, כיצד לשרוד. איך שורטים ואיך בועטים ואיך נושכים. דני למד את כל אלה - ועוד הרבה יותר מזה.
רק משהצליח לסיים את חוק-לימודיו, והפך לעורך-דין, הוא קצת התמתן. אבל לא לגמרי - רק השיטות השתנו. הכללים קצת התעדנו - אבל לא הקשיחות הפנימית. הגרעינית. לא הרצון לעשות את כל מה שצריך, אבל ממש את הכל, כדי להגיע לתוצאה הרצויה. זה אף פעם לא נלקח ממנו. "אם רוצים לקחת ממני משהו שאני כבר מחזיק בו, יצטרכו לקטוע לי את היד", נהג לומר בבדיחות-הדעת למי שכפר בקשיחותו הבסיסית.
רק אלה שהכירו אותו מילדות, ידעו שהוא לגמרי לא מתלוצץ. הוא היה מאלה שחזותם הנעימה לא תמיד העידה על אופיים האפל. הלא-מתפשר. דני היה מאלה השועטים קדימה מבלי להסתכל לצדדים. הנכשלים - לא מקבלים דבר; המנצחים - לוקחים את כל הקופה.
זה מה שהוא למד ברחובות שבהם הוא גדל.
שנים רבות מדי דני ראה מסביבו רק עוני ומצוקה ודלות. מדרכות פגומות. כבישים מלאים מהמורות. פחי-זבל מלאים על גדותיהם. הוא לא רצה לסיים את חייו כמו אביו. חסר-כל. נתמך-סעד. תמיד כועס. תמיד ממורמר על שהחיים לא האירו לו פנים.
"לי זה לא יקרה", הבטיח דני לעצמו, כל אימת שהוא התלבט בינו לבינו בשאלות שהיו כרוכות בבחירה בין כמה דרכי-פעולה; כל אחת מהן מרושעת מחברתה.
לימים, הוא למד שגם אבא של תמר, מייק שוורץ המהולל, איש המעללים, חסר-הפחד, נהג באותה הדרך; אלא שהוא וחבריו ידעו לכסות על מעשיהם הלא-תמיד לגמרי-חוקיים במעטה של מתיקות משכרת.
מכובדות הייתה מילת המפתח אצלם. לא מזהמים את הידיים. נותנים לאחרים לעשות את העבודה המלוכלכת. משתדלים לטשטש עקבות - ולהזליף מי-קולון על ערימות הכסף שהגיעו ממקומות אפלים. מידיהם של אנשים שידיהם מגואלות בדם.
- "צריך ללמוד לעשות את הדברים בסטייל..." קבע פעם מייק באוזני חתנו זמן-מה לאחר החתונה שלו עם תמר.
- "אני אזכור את זה..." הבטיח דני לחותנו, מבלי באמת להתכוון לכך.
- "אל תהסס אף פעם לפנות אלי..."
-"בטח... אתה האבא של אשתי. אין לי אדם קרוב יותר ממך..."
דני לא באמת התכוון למה שהוא אמר. הוריו, ואחותו, היו יקרים לו פי כמה וכמה. הוא גם לא הרגיש שום קרבה אמיתית לאביה של תמר. בשלב מסוים, הוא אפילו הרגיש תיעוב קל כלפיו.
הוא ייצג בעיניו את כל מה שהוא סלד ממנו.
מאז שהוא זכר את עצמו, הוא תיעב אנשים כמו מייק שוורץ. הם היו בעיניו התגלמות כל הרע שהוא מצא בחברה הישראלית. בצדק, או שלא-בצדק, זה מה שדני בן-אור חש כלפי אותם אנשים. שום הסבר שיצדיק את הארוגנטיות שלהם כלפי אנשים מסוגם של הוריו לא היה מקובל עליו.
הוא לא מצא בהם שום כף לזכות; זאת, למרות שהוא ידע על חלקם במלחמה על הקמת המדינה היהודית. גם נישואיו לתמר לא שינו את דעתו.
הם אפילו חיזקו אותה במשך השנים. היחס שגילתה אליו תמר בוודאי לא היה בו כדי להקהות את מה שהוא חש.
