משנשאר דני לבדו בחדרו המעוצב לתפארת, במשרד שהוא רכש זה לא-מכבר, יושב מול דלת הכספת הפתוחה הבנויה לתוך קיר פנימי, שבתוכה מונח היה אקדחו, הלא-משומן, היה ברור לו שהוא מחויב לעשות משהו דרסטי כדי לנסות ולסייע להרצל מרציאנו, אם הוא עצמו רוצה לשרוד בתוך כל הכאוס הזה שנוצר סביבו. השיחה עם תנחום הבהירה לו את זה.
דני גם זכר פגישה שהייתה לו כמה ימים קודם לכן עם חבר-ילדות מהשכונה. השיחה עם אילן הרשקו, איש המוסד המיוחד, הבהירה לו שהמעקבים אחר דירת-המסתור מתקיימים בשני מעגלים.
דני לא חשד, משום-מה, שהשיחה הייתה יזומה - אולם תוכנה הטריד אותו לא-פחות מן השיחה עם תנחום.
הוא התבונן באקדח, שבו הוא לא נגע במשך שנים, תוך שהוא יודע שאפילו אין לו עם מי להתייעץ. את האופציה של התייעצות עם רינה שמעון-ברק הוא פסל בשלב הזה. על ציונה גמליאל בכלל לא היה מה לדבר. היא לא הייתה בקטע הזה.
בשלב מסוים של האירועים שהלכו וסגרו עליו ככל שחלפו השעות, דני הבין שהוא דילג על שם אחד.
תרצה, אימא של תמר, ללא ספק, הייתה ראויה שהוא ירים אליה טלפון.
היא יכולה הייתה גם לסייע בעצה טובה - וגם לגרום לכך, כנראה, שבעלה ישנה את דעתו לגבי התערבות במצוקתו של חתנו.
דני לא יכול היה להסביר לעצמו מדוע הוא לא זכר שיש לו בת-ברית נאמנה במשפחת שוורץ.
משום-מה, הוא גם לא חשב על עוד שמות.
