את האקדח דני רכש כמה שנים קודם לכן. ובפנייה שלו למשרד הפנים כדי לקבל רישיון לשאת נשק הוא טען שהוא מרבה לייצג ערבים שמתגוררים מעבר לקו-הירוק, מה שהיה נכון, חלקית, בחודשים הראשונים במקצוע, כשהוא חיפש נואשות לשמור את ראשו מעל ים ההוצאות העצום.
זה לא היה קל - אבל דני עשה את זה. הוא חרק שיניים ונגס בכל מה שנקרה בדרכו - עד שבאה הפריצה הגדולה.
ואז, לגמרי במקרה, התגלגלה לידיו הזדמנות חלומית לייצג נאשם בתיק רצח. כל סטודנט למשפטים חולם על הזדמנות כזאת. אין דומה לה - ואם יודעים לתפוס אותה בקרניה, אז הכול אחר-כך יכול להיראות הרבה יותר פשוט. חברתו של הנאשם, אחות של חבר-ילדות של דני, פנתה אליו לפי המלצת אחיה.
בת-חן היה שמה לעת ההיא. דני הכיר אותה, בשמה הקודם, כמעט מיום לידתה. משהגיעה בת-חן למשרדו היא מיד הודתה שאין לה הרבה כסף. כסף באמת לא היה לה - אבל היו בה הרבה חן ותעצומות-נפש. היא הייתה בסך-הכל בת עשרים ושתיים - ואל דני היא הגיעה, לדבריה, רק בגלל שהיא לא יכולה הייתה לממן מישהו ותיק ומנוסה ממנו. היא קיימה כמה פגישות עם עורכי-דין שהיו ידועים באותה העת כברי-סמכא בתחום הפלילי, אולם למשמע הסכומים שהם נקבו, היא לא חזרה אל אף אחד מהם - ואז היא פנתה אל אחיה. הלה, שהכיר את דני הרבה מאוד שנים, היכרות אינטימית שנצרבה בהרבה משובות-ילדות, לא היסס לרגע.
"הוא האיש הנכון למשימה הזאת", הוא אמר לה. "תאמיני לי. הוא יעשה את מה שאף אחד אחר לא יעשה".
בת-חן הודתה, בגילוי-לב, מבלי לנסות ליפות את הדברים, ששאלת המימון של שכר-הטרחה היא מאוד קריטית עבורה. בפני דני, חברו של אחיה, היא לא הייתה צריכה להעמיד פנים. חיוכה גילה שתי שורות של שיניים מושלמות. לבנות מאוד - ומזמינות מאוד. דני התבונן בהן בערגה רבה.
משפחתה של בת-חן התגוררה באותו הרחוב שבו הוא התגורר עם הוריו ועם אחותו. הוא זכר שאביה של בת-חן היה גבר אלים מאוד. צעקות רבות נשמעו מן הדירה שבה התגוררה בת-חן ביחד עם הוריה ושלושת אחיה. דני לא ידע אם גם בת-חן, האחות של חברו מילדות, הוכתה בידי אביה. השכנים דיברו על-כך שבת-חן חוותה את נחת-זרועו של אביה לא פחות מאימא שלה, היו שטענו שלא מן הנמנע שהיא גם הוטרדה מינית על-ידי אביה.
רק בעזרת המשטרה הורחק האב האלים מן הבית. זמן-מה לאחר מכן הוא נפטר, על-פי גרסת הפתולוג במכון לרפואה משפטית, בגלל מנת-יתר של סמים. השמועה אמרה שמישהו הרעיל אותו במתכוון על-רקע של סכסוכי-כנופיות שעסקו בהפצת סמים שיובאו מן המזרח הרחוק. בת-חן ואחיה נשמו לרווחה. האימא שלה עזבה את הבית זמן-מה לאחר מכן - ולא שבה עוד אליו.
כך או כך, חברו של דני המליץ עליו בפני אחותו - ובת-חן נחתה במשרדו ללא הרבה גינונים. היא אפילו לא טרחה לקבוע פגישה מראש. דני, שלא העסיק באותה העת מזכירה בשעות אחר-הצהריים ישב לבדו בחדרו. בחדר-הקבלה שהיה משותף לו ולמתווך-דירות, לא המתין לו איש. על שולחנו המתינו כמה תיקים לתשומת-ליבו - אולם דני לא ממש התלהב להתעסק בהם.
משנפתחה דלת המשרד ובת-חן עמדה בפתח, דני הרגיש שהשכינה ממש ירדה עליו.
משהו בכניסה המהוססת של בת-חן נסך בו תקווה שהנה משהו טוב עומד לקרות לו. בת-חן, לעומת זאת, לא הייתה לגמרי בטוחה שהיא הגיעה למקום הנכון. המשרד העלוב לא שידר את מה שהיא ציפתה לו. היא עמדה להפקיד את הייצוג של החבר שלה בידי מי שישב מאחורי השולחן הלא-מרשים במיוחד במשרד שדמה, במידה רבה, לבית עבוט שאליו באים חלכאים ונדכאים כדי להפקיד תמורת פרוטות רכוש שאין הם מתכוונים אי-פעם לבוא ולפדות אותו בחזרה.
- "אתה זוכר אותי..."
- "בטח. איך אפשר לשכוח שיניים כל-כך מושלמות..."
- "אז הן עוד לא היו כאלה... הייתי צעירה מדי... וגם לא קראו לי אז בת-חן... אבל אני זוכרת אותך במכנסיים קצרות ובסנדלי-אצבע... היה לך גוף טוב"
- "הוא לא השתנה. הכל נשאר במקומו..."
דני הרגיש נימה של ניסיון-חיזור בדבריה של אחותו של חברו מילדות - אבל הוא החליט להתרכז בתיק שלפניו.
דני פשוט הרגיש שאין זאת העת להגיב על דבריה של בת-חן מעבר למה שכבר נאמר.
לחייו בערו מהתרגשות.
הוא מצא את הפוטנציאל האדיר שיש בתיק כזה. הפרסום יהיה רב; בזה לא היה לו ספק. גם בגלל שבת-חן, החברה של הנאשם, קיבלה זה עתה על עצמה להנחות תוכנית-שיח בטלוויזיה, לאחר שהיא זכתה במקום הראשון בתוכנית שעשועונים מרובת-צפייה, וגם בגלל שהנאשם עצמו היה, עד למעצרו, שחקן כדורגל בקבוצה בליגת-העל.
הקבוצה לא זכתה באליפות - אבל היה לה קהל אוהדים אדיר. האשמתו ברצח של כוכב הקבוצה, מי שבו תלו תקוות רבות לקראת העונה הבאה, היכתה בהלם רבים - ומספר התגובות באתרי החדשות הגיע לאלפים.
כך או כך, לאחר כמה וכמה ישיבות בבית המשפט, שאותן ליוו מצלמות טלוויזיה רבות ושדרי-רדיו עם מיקרופונים שלופים, הסכימה הפרקליטות להסדר-טיעון. האישום הומר מרצח להריגה - והנאשם קיבל שתי שנות מאסר בלבד.
נסיבות המקרה היו מאוד מיוחדות - ושלושת השופטים גם התרשמו, כנראה, מן האווירה הציבורית האוהדת שהייתה כלפי הנאשם, מי שהרג את אביו באקט של הגנה על אימו ועל שתי אחיותיו.
הנסיבות היו כל-כך מיוחדות, וקורעות-לב, עד שגם אחרוני הלוחמים למען ביעור נגע האלימות בחברה הישראלית ראו במה שעשה הנאשם מעשה של אלטרואיזם צרוף.
במשך שנים הוא ראה את אימו מוכה ומושפלת בידי בעל חסר-רחמים ואת אחיותיו מנוצלות מינית בידי אביהן. משקצה נפשו במה שהוא ראה כל ימיו, ומשראה בחוסר האונים של מערכות-המשפט להתמודד עם מה שקורה למשפחתו, עשה הנאשם את מה שהוא עשה.
ארגוני-נשים בכל רחבי הארץ תמכו במעשהו. לא היה גם איש אחד שגינה את הנאשם.
ביום הדיון בגזר-הדין הגיעו מאות אנשים לרחבת בית המשפט, כשהם לבושים בחולצות טריקו מיוחדות, שעליהן הופיע שמו של הנאשם, כדי להפגין תמיכה בו.
דני אהב את כל זה.
הוא אפילו סייע בניסוח הסלוגן על חולצות-הטריקו. כותרות העיתונים לא הניחו אפילו ליום אחד את הסיקור של הפרשה. התמיכה בנאשם חצתה קבוצות. אוהדים מכל קשת-הקבוצות רצו בזיכוי שלו. אלפי גרונות ניחרים באצטדיוני-הכדורגל זעקו בכל שבת את שמו. נשיא-המדינה כבר רמז שאם תונח בפניו בקשת-חנינה היא לא תושב ריקם.
עם השמעת גזר-הדין, בת-חן קפצה מרוב שמחה - והתחבקה עם כל מי שהיה בסביבה. בין המחובקים היו, כמובן, אנשי הצוות של תוכניתה שעמדה לעלות לאוויר עוד באותו השבוע. דמעות של אושר הציפו את עיניה כשעשרות מצלמות צילמו כל זיע בפניה.
גם דני זכה לחיבוק מפרגן לעיני המצלמות, הרבה מעבר למקובל בין סנגור לבין לקוח, או בת-זוג של לקוח, אבל הוא נזהר שלא להרחיק לכת בעניין זה.
זה היה אחד מכללי הברזל שלו. לא להתעסק עם נשים, או חברות, של מי שיושבים בבית סוהר. זה גם נראה לו לא-מוסרי - וזה גם נראה לו נכון לנהוג כך מתוך זהירות. "למה להסתבך עם בת-זוג של מי שיושב בבית סוהר", אמר לעצמו דני, "כשיש כל-כך הרבה 'סחורה' פנויה 'להובלה' שאינה כרוכה בכל סיכון-בכוח או אי-נעימות".
דני נפרד מבת-חן בלי הרבה התנצלויות. היא הבטיחה לו, בחיוך רחב, להזמין אותו להתארח בתוכנית הטלוויזיה שהיא עמדה להנחות - ודני ראה בזה מעין פיצוי על ששמר על מרחק נאות מכל הסתבכות עם האחות הצעירה של חברו מילדות.
הוא התבונן שוב בשיניה המושלמות, שכמותן רואים רק בפרסומות מצולמות לאחר שהדוגמניות עוברות פוטו-שופ יסודי, ושמח על שהוא עמד במבחן.
דני ידע שבמקרים ראויים יש לשמור על איפוק. הוא מילא את חלקו - וזה מה שהיה חשוב לו. מאותו שלב הקריירה שלו החלה לנסוק - ונסיקה זאת לא חדלה עד לאותו הערב שבו הוא מצא את עצמו יושב מול הכספת הפתוחה שבה נמצא אקדחו.
ההצלחה הפנומנאלית בתיק הרצח, והחשיפה התקשורתית יוצאת-הדופן, עשו את שלהן. לקוחות החלו לזרום למשרדו - ודני החל לגייס עובדים לעזרה. הוא שכר מזכירה לשעות אחר-הצהריים. הוא אף טרח לשפץ את משרדו לאחר שהוא ביקש ממתווך-הדירות לפנות את חלקו במשרד.
דני בן-אור לא יכול היה עוד להרשות לעצמו לחלוק משרד עם לקוחות עלובי-נפש שהגיעו אל מתווך-הדירות כדי לשכור דירה בפרוטות.
מתווך-הדירות ביקש לעצמו פיצוי מסוים. דני מיהר לשלם - ושילח אותו לדרכו.
לא היה טעם בגיוס אחד מלקוחותיו כדי שהלה יגרום למתווך-הדירות לפנות את חלקו במשרד ללא תשלום.
דני כבר היה בדרכו למקומות אחרים.
