כך או כך, בשלב זה של חייה, כשגברו השתיקות העוינות בינה לבין בעלה, אבי בנותיה, תמר סברה שהיא צריכה הייתה לבחור אחרת כשהייתה לה ההזדמנות לעשות כן. להסתבכות הנוכחית של דני לא היה כל קשר למה שהיא חשבה כעת על אופיים של נישואיה - ועל הדרך שבה הם היו צריכים להתנהל.
שובו של יואל בן-שטרית למעגל חייה הוא זה שגרם לה לחשוב את מה שהיא חשבה. בינה לבינה, היא הייתה בטוחה שיש תמיד מקום לחזור ולשקול בגיל מבוגר הכרעות שנעשו בגיל צעיר.
אימא שלה אף פעם לא הסתכלה לאחור.
היא, בהיותה בת לדור אחר, לא סברה שהיא צריכה להישאר כלואה בחיי-נישואין שהיא לא רוצה בהם.
"מגיע לי משהו אחר", תמר הייתה אומרת לעצמה בכל פעם שהיא הייתה עולה על יצועה לבדה, בגלל שדני לא חזר הביתה.
כמו בנות-דורה, גם תמר ראתה את עצמה חופשייה לחזור ולשקול מחדש החלטות שהיא עשתה בהיותה צעירה לימים - ולא מנוסה.
"אין כל סיבה", היא אמרה לעצמה, "שאישה בשלה תסבול כל חייה מהחלטה לא-נכונה של נערה פתיה שהלכה שבי אחר מקסמי-שווא".
מחשבות כאלה, ואחרות, עלו במוחה בעת שהיא שכבה ערה בלילות שבהם דני לא היה לידה במיטה הזוגית שלהם. היא אפילו לא ניסתה לתהות היכן הוא נמצא עד לשעות הקטנות של הלילה.
לפעמים היא הייתה נשכבת ליד אחת הבנות - ומלטפת את שיערה כמעט עד אור-הבוקר.
כשדלת-הדירה הייתה נפתחת לפנות-בוקר, תמר הייתה משימה עצמה ישנה. לא היה לה כל עניין להתעמת עם בעלה.
כל מה שהיא ביקשה לעצמה באותו שלב הוא, שתקופת-הדמדומים הזאת תחלוף, ושהיא תוכל לפתוח פרק חדש בחייה.
