דני ממש כעס על עצמו.
השיחה עם תנחום פשוט טילטלה אותו. בבת-אחת הוא איבד שליטה על חייו. זה לא היה אופייני לו. חוסר זהירות כזה, הוא מצא בעיקר אצל לקוחות שהגיעו אליו להתייעצויות בחדר-הישיבות שקירותיו אטומים שבמשרדו. שם הוא היה יושב ומביט באלה שבאו להתייעץ עימו. מצוקתם הייתה נסוכה על פניהם המיוסרות. דני הביט עליהם בשוויון-נפש.
"איך אפשר להיות כל-כך מטומטמים", הוא נהג לומר לעצמו, לאחר שהלקוח היה עוזב את משרדו, כשהוא משאיר על השולחן ערימה של שטרות, מבלי ליתן את הדעת לכך שזה יכול לקרות לכל אחד ברגע של היסח הדעת או של זחיחות-יתר.
ועכשיו זה קורה גם לו.
ומוצא - אין.
לא כזה שיוכל להשאיר אותו ללא פגע. הוא יוכל, כמובן, לבעוט בחזרה. לשרוט. להפעיל מנופי-כוח נגדיים, אבל הוא לא יוכל לצאת מכל הפרשה הזאת ללא-פגע. ומה שיותר גרוע, גם הקרובים אליו ביותר יכולים להיפגע; אם כי להם הוא פחות דאג בשלב הזה. אם רק היה ניתן לו, דני אמר לעצמו, הוא היה נאחז בכל מה שיכול לחלץ אותו מטביעה אפשרית. גם במחיר האפשרות שזה שהוא ייאחז בו יטבע ביחד עימו - או לבדו.
מסתבר, שמרציאנו העריך, והוא לא היה היחיד בעניין זה, שיום אחד הוא יצטרך ללחוץ על דני בן-אור, הסניגור הזוהר, מי שדרכו לשפיץ העליון של צמרת עורכי-הדין נראתה תמיד סוגה בשושנים, בדרכים מעט לא-שגרתיות, כדי שהלה יפעל כמו שהוא רוצה שהוא יפעל.
אל דירת-המסתור מרציאנו התוודע לגמרי במקרה. חבר סיפר לו על חברה שלו שמשתכרת יפה מאוד מביקורים בדירה מסוימת ושבאחת הפעמים שהוא בא לאסוף אותה הוא ראה את דני בן-אור יוצא מהבניין שבו נמצאת הדירה.
מרציאנו החליט לתעד את כל מה שקורה שם.
הוא אף השקיע כספים לא-מעטים בתיעוד חזותי - וזה עלה לו בלא-מעט מאמצים. היה צריך לחדור לדירת-המסתור ולהתקין בה מצלמות ואמצעי הקלטה אחרים. זה היה, אולי, לא-חוקי, כיוון שהחדירה הזאת פגעה בפרטיותם של הגברים שהגיעו לשם - וגם בזאת של הנשים הצעירות - אבל מרציאנו לא טרח להתייחס לאספקט הזה של מעשיו.
העוקבים מטעמו התמקדו בתחילה בגיחותיו של דני לדירה. אחר-כך, משהבחינו גם בכמה דמויות מאוד מעניינות, וגם מאוד מפורסמות, הם עברו להתמקד בהן. הרצל מרציאנו, מי שהפך לטייקון-פשע בפרק זמן קצרצר, יחסית, היה ממש מאושר. הוא פשוט לא האמין שהגורל הטוב זימן לו כזה אוצר בלום של מנופי-לחץ על כל-כך הרבה אנשים רבי-עוצמה; איש-איש בתחומו.
יעלה הייתה מאושרת לא פחות מבעלה.
היא הבינה, ללא קושי, את הפוטנציאל האדיר שיש באינפורמציה שהושגה. "אפשר יהיה להשתמש בה לא רק נגד דני", היא אמרה לבעלה, ובדיוק מזה חששו כל אלה שראו את העוקבים מטעמו של מרציאנו.
מרציאנו לא התכוון, כמובן, להשתמש במה שצולם או הוקלט כראיה בבית משפט, מה שבוודאי היה נמנע ממנו, בהיות הראיות פרי חדירה אסורה לתחום הפרט, אבל לצרכים אחרים, הראיות האלה היו כשרות לחלוטין. דני ידע את זה - ומרציאנו ידע שדני יודע את זה. אולם לא רק דני הבין את זה.
גם המפכ"ל, מי שאליו כבר הועברה אינפורמציה בעניין זה, בידי המוסד המיוחד, ראה את הפוטנציאל הגלום במה שנאסף בידי מרציאנו.
דני היה המטרה הראשונית שהניעה את גלגלי המעקב - אבל ההמשך כבר לא היה קשור אליו.
כך או כך, ההוצאה הענקית השתלמה - ויעלה כבר עבדה על השלב הבא. העוקבים חזרו אל בעלה עם צילומים - ועם הרבה תיעוד מסוגים שונים. היו בידיהם הרבה פרטים פיקנטיים. שמות של גברים ידועי-שם. כתובות של הנשים הצעירות שהגיעו לדירה. הכל בכל - ומכל טוב.
העוקבים גם הצליחו לשים יד על אחת מן הנשים הצעירות שהגיעו לאותן פגישות - והיא סיפרה להם, תמורת הרבה מאוד מזומנים, מה היא נדרשה לעשות בדירת-המסתור שאליה הגיעו גברים שאת פניהם היא הכירה מתוך הצצה באמצעי תקשורת שונים.
היא גם נקבה בשם של אחד שאת תמונתו היא ראתה בעיתון ביום שבו הוא הגיע לדירה. היא זכרה בדיוק מה הוא ביקש ממנה לעשות לו - וכיצד הוא כמעט השתנק מרוב הנאה.
הכל היה חוקי, יחסית, אם מתעלמים, בחלק מן המקרים, מגילן של הנשים הצעירות שהגיעו למקום - אבל מספיק מלוכלך כדי שמי שמגיע לאותן פגישות עם הנשים הצעירות, האסרטיביות, היודעות למה מצפים מהן, יעשה את הכל כדי למנוע את דבר פרסומן הן ממשפחתו הקרובה והן מהציבור; בעיקר, מאלה שיושבים כנציגי-ציבור בדירקטוריונים, המקום שבו נחתכים, למשל, גורלות של מנכ"לים או של יושבי-ראש של תאגידי-ענק. שם גם נקבעות משכורותיהם של הבכירים והבונוסים שהם מקבלים על הישגיהן של החברות שבראשן הם עומדים. תמונה אחת שמופצת לטלפונים הסלולריים של חברי הדירקטוריון יכולה לחסל קריירה שנבנתה במשך עשורים רבים.
מרציאנו ממש התפעל מכל מה שזרם אליו.
"דני יהיה מאוד מופתע לשמוע, יום אחד, את כל מה שאני יודע עליו", סיפר מרציאנו לברכה, אחותו המסורה, תוך שהוא מודה לאשתו, יעלה, על היוזמה שהיא נקטה בעניין זה. "הלוואי שהיום הזה לא יגיע, ושיהיה לדני לבריאות, אבל אם כן - אז יש עם מה לעבוד", לחש מרציאנו באוזני אשתו, בשעה שהם שכבו במיטה, חבוקים, צופים בסדרת-הטלוויזיה האהובה עליהם.
- "בטלוויזיה כל פרק נגמר תוך חמישים דקות... אצלנו, זה ייגמר בפחות...", קבעה יעלה.
- "זה נראה מטורף לגמרי...", סיכם מרציאנו בפני אשתו.
- "חכה. זה עוד לא גמור..."
- "מה לא גמור...?"
- "דני, אולי, יעשה את מה שנבקש ממנו, אם יתעורר צורך לבקש ממנו משהו... אבל אני לא בטוחה שמה שהוא ירצה שיקרה באמת יקרה..."
- "אני לא מבין..."
- "תשאיר לי את זה... אתה רק תשתדל לא להסתבך..."
- "מה קרה לך...? אני לא מוכן להיות אפילו לילה אחד בלעדייך..."
יעלה אמרה את מה שהיא אמרה - ובאותו שלב היא לא ידעה עד כמה החששות שלה קרובים להפוך למציאות כואבת.
הרחק מביתם המאובטח במושב כבר נרקמה התוכנית ללכוד ברשת את מי שביקש, הוא-עצמו, לנהוג בגורלות של אחרים כבאבני-לגו.
זחיחות-יתר נמצאת תמיד בעוכריו של מי שלוקה בה.
יעלה ובעלה לא הבינו שהם לא השחקנים היחידים במגרש.