אביבית לוי כבשה לה מקום בשירה הצעירה בזכות שני ספרים: "זכות השתיקה" ו"קולות מן התיבה" - והיטב חשנו שיש לה קול ייחודי, שיש לה מה לומר.
בספר שיריה הראשונים עדיין הייתה תחושה של צעידה בשדה חדש, חשנו את הלבטים בין אמירה לבין שתיקה:
"שתקתי מהנקודה/ בה הסתיים המשפט/ האחרון ועדיין דרושה עוד/ שנת כיפורים על דברי חינם" (עמוד 4).
כבר מספר שיריה הראשון היה ברור, שזו שירה שאינה מחפשת הנחות, שירה אמיצה שעושה חשבון נפש מתמיד, שיש בה חיבור חזק לעולם היצירה היהודי, שלבטיה מחברים בין הספרות והקדושה לבין חיי הנפש והמציאות היומיומית.
אביבית הוכיחה בשני ספריה, שכתיבתה היא מסע אחר משמעות החיים.
לאורך כל ספריה הקודמים יש נדידה במחוזות שונים של המציאות כדי לגבש זהות, כדי לחפש דרך. בספרה החדש זה מסע להתמודדות עם האובדן, עם החשיכה, עם העיוורון, עם הבדידות, והיטב אנו קולטים שכל אלה מטאפורות למצוקה, לשאלות, לספקות, לחיפוש אחר עוגן, אחר ודאות.
במסע המפרך והמרתק הזה יש תהיות ששאלות ואי נכונות לוותר על הבנת הדברים, על הבנת עצמה. יש רטט בין הספק לבין הוודאי, יש התמודדות בזמן אמת באותם רגעים של חוסר תשובה, ויש גם נכונות לשלם מחיר: היא גוזרת על עצמה שתיקה. כך החל המסע הכואב, וזה היה שם ספרה הראשון. זו הייתה הכרזה על נקודת מבט, על דרך.
כבר באותו שיר בספרה "זכות השתיקה" ראינו קריאת כיוון, הצהרת כוונות: אביבית בחרה לחבר בין עולם המושגים היומיומי החילוני לבין ניצוצות הקודש של עולם האמונה היהודי. בשיר המחשמל, שבו היססה בין שתיקה להבעה, חשנו רעד של תפילה. השפתיים הלוחשות את מלות השיר חשות, שהמושגים "משפט" ו"כיפורים" אינם יכולים להיתפס כמלים בעלמא.
כאב גדול גם בספרה השני "קולות מן התיבה" מצאנו התכתבות עם היצירה העברית ועם לשון המקורות - וניסיון לחבר בין תיבת התפילה לבין תיבת המלה. בספרה החדש "פנים באבן" אנו נסחפים אחר מסע רוחני, שבנוי על פענוח הדרגתי את מוטיב האבן בחייה, בספרות, במקורות היהודיים. האבן נחשפת משיר לשיר, והמשוררת כפסלת מנסה לגלות את דמות חייה הגנוזים באותה אבן מסתורית.
השיר הראשון בספרה החדש "פנים באבן" קרוי "פתיחה" - והוא שער למחזור של צלילה למעמקים, צלילה אל סודות אבן, חיפוש קווי השבירה שיגלו את התוכן מעבר למציאות האטומה. דרכה של המשוררת לגלות לנו את פניה במגוון וריאציות, והכול כרוך בכאב גדול.
פתיחת הספר היא שער לרזי הייסורים של הכתיבה: השיר גונז בתוכו מיתוס עתיק:
סיפורו של שמשון. שמשון העומד בין עמודי הבית, מבקש שוב נואשות את מגע האבן, כדי להפיל את הכול, כדי להבין את הכול: כדי לחפש את העוצמה הגנוזה, כדי לתת משמעות אחרונה לחייו.
המשוררת יוצאת למסע די דומה. לכאורה, מיתוס טרגי, וסיפור של אובדן. בשירה של אביבית לוי, יש ניסיון לתת צופן רוחני מתוך הווייתה: המשוררת מושיטה ידיה "מן החלונות", מנסה לחבר את עולמה לעולמם של עוברי אורח: "נושאת שלום לעוברי אורח/ בשפתי הלא מובנת".
'נושאת' טומן בחובו את המשמעות היהודית, משהו שמתעלֶה ומרומם. בדרכה שלה היא מנסה להושיט לעוברי אורח מציאות נשגבת ושקטה, באותו קוד אישי, בשְׁפתה הלא מובנת. שפה שיודעת להאיר סוד שמעבר לרובד הפיזי.
יש תחושה של החמצה, של אין מוצא, היד המושטת "איננה נלקחת". וכאן פורץ ומחלחל אותו כאב, סבל שכרוך באילמות ובעיוורון: "נשכחת קריאתי ונאלמת/ כשבדידות את עיניי מעוורת/ ומעקרת עמל כפי".
לרגע נזכרתי בזעקתו של יל"ג: "למי אני עמל". יל"ג חש שאין רוצה בשירתו, שאין רוצים בשירה כלל, שהוא אולי המשורר האחרון. המשוררת חשה עצמה כשמשון העיוור, הבודד, הנאלם מול כל העולם, והוא מבקש "רק הפעם" כוח. אלא שכאן הדברים מקבלים תרגום אחר. שמשון בא להינקם מאלה שרצו לפגוע בכוחותיו, ואילו המשוררת מבקשת כוח למנוע את המפלה הצפויה בשל חוסר התקשורת, והיא מייחלת לכוח "רק הפעם" - וכל זאת כדי לחולל את המגע הנכון באבן, כדי למנוע מן הבית ליפול.
מאבק פנימי אם בשירה הראשון בספרה 'זכות השתיקה' ראינו אותה מגיעה לרגע התעלות במעמד המחייב של הדין, של המשפט, כאן יש ניסיון נואש להיחלץ מן הבדידות באמצעות חיבור אל המציאות, אל פנים האבן. היטב ידענו, כי מצאה המשוררת שביב של תקווה באותה "שנת כּיפורים". הכפרה והמחילה חשובות לה כדי להגיע לאיזון, למיצוי. כל מסעותיה השיריים הם שביל לאותו מאבק פנימי: חשבון הנפש לגבי חייה ומקומה בעולם - אלה היו עבורה דרך לפלס סדק להיחלצות, מוצא.
כאן בשירה "פתיחה" היא יודעת, שללא מגע אמיתי עם האבן ועם העולם, תיוותר בחשיכה: יישארו הבדידות והעיוורון והאֵלם בעינם. עליה לחפש דרך ללפות את העמודים, לחוש את המגע הנכון באבן, לראות דרכם את העולם כולו, והכול כדי למנוע את האסון. לצאת מן המבוך.
כמשוררת אמונית, היא יודעת, שמגע עם עוצמת האבן ונסתרות האבן יכול לחולל נס. מאידך-גיסא, היא כותבת מתוך צניעות וענווה: כל חפצה למצוא את גאולתה בכוחות עצמה, באמצעות חשבון נפש אמיתי. "אל האבנים/ מדברת ברכות/ היטב זוכרת/ לא להכות./ כי מים מסלע/ לא ייצאו בלי נֵס./ ולי הרי דרוש יותר,/ אם לדייק,/ דרוש לי הד/ אם אפשר בכלל לדייק/ במדבר הגדול הזה" - עמוד 8.
השירה עדיין במדבָּר, הכתיבה עדיין מחפשת קשר, מחפשת הד - ובשירה היא מנסה לאתר דרך להבנה באמצעות רזי האבן. המגע עם עמודי הבית, היה תחילתו של ניסיון להתקרב לנשמת האבן. תחילת המסע לא קלה: "שירת האבן שותקת" - עמוד 10. לא רק המשוררת יודעת לבחור ב"זכות השתיקה" - גם האבן עושה כן, כשאינה מוצאת משמעות, דרך. לא רק האדם יודע לשתוק כשהוא שומר על גנזי נשמתו, גם האבן עושה כן. המסע להכרה הדדית אינו קל. חייבת להיות הקשבה הדדית.
האני הפנימי יש דמיון בין המשוררת לבין האבן, וכאן נחשף ניסיון לפתוח את שירתה לעולם באמצעות היענות לשירת האבן: "מקשיבה לשירת האבנים...ואין פנאי לבחון לב של אבן" - עמוד 11.
בשירה "זכות השתיקה" ראינו, כי הפתרון היה בשיבה למקור, בהיאחזות באותו רגע, שבו ניתן היה לומר וידוי, לומר דברים של אמת, ואז הסתיים השיר במלים: "זכות השתיקה מופרת".
בספר שיריה "פנים באבן" יש רגעי אמת שבה מחפשים את הקווים המשיקים, הן הפיזיים והן הרוחניים - דרך לגלות את צפונותיה, את אוצרותיה, את גנזי האבן, את הקִרְבה בין הדברים.
כשחוצבים בתוך הנקבה מנסים למצוא דרך, וכאן מנסים למצוא את האני הפנימי החבוי בתוך האפלה, הפחד, העיוורון.
תהליך הכתיבה והחיפוש הוא מסע אמיתי לגלות את פניה הגנוזים באבן, יש רצון לגלף ולחצוב פנימה, לברוא עצמה מחדש תוך גילוי הדמיון בין מהותה הפנימית לבין אותה נשמה הכמוסה באבן.
הדרך להתחזק היא להתקרב לאבן, לחוש את נשמתה, ללמוד את עצמה ואת עוצמתה, לשאוב בהירות והבנה מן הקשב הזה, מיכולתה לעמוד לבדה במדבר: "היי לאבן, היי לסלע/ כמוהם אמצי את אשר לרגלייך/ בכל כוחך/ עד שיהיה לבית" - עמוד 13.
זו דרכה להגיע לבית האמיתי. הבית שישרוד. שיהלום את נשמתה הייחודית. גם בספרה "זכות השתיקה" גילינו את שאיפתה למצות את נשיותה, את אישיותה, לברוא עצמה מחדש - ושם כתבה המשוררת בשיר "באשר תלכי":
"באשר תלכי אחריך ילכו' כל כוכבי השמים כעפר
הארץ/ אשר לא ייספר/ מרוב/ בזיעת אפיים תשאי גרגיריו/ ואליו תשובי נרדמת/ כבטרם היית".
כאן בשירת ה"פנים באבן" הבריאה המחודשת היא באמצעות גילוי פניה וצופן חייה באבן הנצחית: "הנה תמונת הדברים/ נשחקת/ עם האבנים/ והופכת רק זיכרון/ מכת אזמל האתמול..../ כדי שאוכל לחזור שוב/ לגלות פנים באבן" - עמוד 16.
מזור לחיפושים לפנינו וריאציות של ניסיונות נוקבים בדרכה אל עצמה. בנקודת פתיחה זו, חשה המשוררת נשחקת עם האבנים, ואנו נזכרים לרגע באותו גילוי של רבי עקיבא שנפעם מן המים השוחקים את האבנים, מעוצמת השינוי. כאן המסע קשה, המשוררת מגלה תוך כדי מכות האזמל, שהיא מגלה בתוכה דמויות שונות: "רואה דמויות, פנים עמומות. המסע השירי נמשך לאורך מחזור של פרקי-גילוי נוספים, ואנו נקלעים למיתוס שירי נוסף: יעקב הנרדם על אבן אחת ורואה את הסולם והמלאכים. נקודת שיא זו מופיעה בשירים בעמודים 18-19.
הדמויות הנלחמות בה כדי להיות לדמות אחת, נקשרות בעיניי למיתוס האבנים שרצו כולן להיות האבן עליה יישן יעקב בבית אל, וזכור המדרש הזה על יעקב בבית אל. שם על-פי המדרש כולן התחברו לאבן אחת.
ההתכתבות עם עולמה האמוני היא חלק מרצונה למצוא מזור לחיפושים: "אם ארדם/ ובעיני רוחי לא יהיו סולם ומלאכים/ ומראות שמים מדברים אליי/ ושתי ידיי לא יספיקו עוד/ כדי להמשיך לעלות ולרדת/ אז אבן אבקש/ להניח למראשותיי/ ואדמה טובה/ למנוחה נכונה".
מסעותיה של אביבית לוי שזורים כאבנים יקרות על דרך חתחתים. ככל שהמסע מתקדם, אנו מבינים שנדרש זמן כדי להבין פשר של מראֶה, של גילוי פיזי חיצוני, עליו חלפנו מבלי משים:
"ברור שהיה חושך/ לראות בקרעי חלונות/ זהבו של אור מפציע/ אלינו הנתונים עדיין/ בחלום אתמול"....
העיוורון מבקש אור, והאור מפענח סימנים שהיו קודם, ועתה לובשים צורה, לובשים תוכן, סמליותם מתפענחת:
"הלומי בית אחר, חוף/ וריח הים כחול/ צופן זיכרונות לא מפוענחים/ שורות, שורות מילים/ אבני לב" - עמוד 33.
הנה כי כן, מן הקשר אל האבן שעליה מושתת הכול, יש שביל ייסורים של נודדת פואטית שיודעת למצוא את הרקמה הרוחנית שמעבר לכול, 'אבני הלב'.
תשוקתה לפענח את חייה ואת רזי העולם אינם יודעים שובע: "למדני לילה אחר/ בו אפלת עינינו/ אינה אלא כיסוי" - עמוד 35.
העיוורון והבדידות עוברים מטמורפוזה, והאפלה מקבלת מימד שירי סמלי, נתיב של הבנת דברים, גילוי וכיסוי.
נתפרים בחוט השיר בספרה "זכות השתיקה" מצאנו אותו מנגינה פנימית של חוסר מנוחה, אותה טלטלה של חיפוש אחר שביל ייחודי, וכך כתבה בשירה "אספתי עקבותיי" בעמוד 28, שורות של שאיפה לחפש דרך, לאסוף עקבותיה, עוצמה יצירתית המתוארת "שהות תמיד משולהבת"..."תנודות של רדאר פנימי" - ואותה נפש כותבת יודעת לפרש בפנינו מה העלו חיפושיה:
"אני עכשיו מפענחת,/ לא ירד כאן גשם/ והאדמה מעולם / לא ביקשה".
שביל הפענוח יחבר מעתה את האבנים הפיזיות עם אבני הלב, את החומר עם הרוח:
אביבית לוי בספרה "פנים באבן" מגלה לנו לקראת סוף הספר, בערבּו של המסע, את נתיב החיבור:
"הנה/ נרקם יומנו מילים/ שרק אתמול נפרמו/ כשאבני ביתנו שהתפזר/ נאספות ומונחות/ זו על גבי זו./ עתה חלומנו נפקח,/ וטלאים בלשוננו/ נתפרים בחוט השיר" - עמוד 41.
האור והחושך אינם רק גבולות של זמן, אינם רק סימנים או סמלים לבדידות או להיחלצות מעיוורון. המסע נועד ללמוד את סודות ההבנה, רזי הפענוח, הכרת ההבדלים בין רוח לחומר, בין חושך לאור.
בספרה השני "קולות מן התיבה" מצאנו את השורות הבאות:
"לא אור לבן/ לא לבן,/ חושך בהיר/ הוא שמפציע עלינו/ כעת / היודעים/ להבדיל/ בין חושך לאור/ ימתינו לאמור/ קריאתם" "שמע" / עד שיכירו / לבן ותכלת ( קולות מן התיבה, עמוד 13).
דרך לא קלה, מסע אמיץ של חותרת אמיצה בים של בדידות, במדבר של מסתורין, וכל תכליתו לשרטט פנים, לגלות קלסתר גנוז, לדעת לגלף הכול כדי למצוא את הדיוקן האמיתי. המלים הופכות לכוח שינצח את הכול, שיחבר את הכול. וכך היא מסיימת את הספר המרתק בשירה "חתימה":
"ואף על-פי כן/ המלים שבות אליי/ כה קולו של הקורא במדבר/ החוזר לעוטפו/ ולהרחיקו מבדידותו אשר/ נמזגת בימיו הכלים/ אט אט עד להיאלמות./ והן שבות אליי ומתדפקות/ להכניסני בסוד הדברים/ הנגלים למי שמביט לראות/אף על-פי כן" - עמוד 45.
מהי שירה אם לא מסע אל סוד הדברים?
מהי שירה אם לא חתירה אמיתית אל סוד הפנים, אל התווים ורזי הדיוקן הגנוזים בתוך האבן? אביבית לוי ידעה לקחת אותנו בעדינות שירית אל אותן צפונות רוח, ועל כך תבורך.
