לרגל 60 שנה ל"יד ושם", רואה אור האלבום "ונתתי להם יד ושם", הסוקר בקצרה, עשור אחר עשור את כברת הדרך הארוכה שעשה הרעיון להנציח את זכרם של קורבנות השואה ולהקים את רשות הזכרון לשואה ולגבורה.
חזונו של אדם ששמו אינו מוכר בציבור - מרדכי שנהבי מקיבוץ משמר העמק - הוא שהניע את הפעולה להקמתו של מפעל הנצחה בארץ-ישראל לקורבנות השואה. בכך הקדים שנהבי את הממסד הציוני בארץ ובעולם, שכן הוא העלה את הצעתו כבר באוגוסט 1942, בשעה שגרמניה הנאצית הוציאה אל הפועל את הפתרון הסופי של השאלה היהודית, ומאות אלפי יהודים הובלו בטרנספורטים מזרחה אל מחנות ההשמדה. שנהבי הקיבוצניק הוא האיש שהגה ודחף להקמת רשות "יד ושם", המציינת השנה מלאת 60 שנה לקבלת "חוק יד ושם" בכנסת ישראל. אולם "מפעל יד ושם" מציין למעשה 71 שנים של עשייה להנצחת זכרון השואה.
האלבום "ונתתי להם יד ושם - 60 שנות הנצחה, תיעוד, מחקר וחינוך" סוקר בקצרה את כברת הדרך הארוכה מאז נהגה הרעיון ועד להיותו כיום קמפוס, התורם גישה מחקרית מקורית, מאגרי מידע עצומים ודרכי הוראה להבנת המורכבות של נושא השואה ומשתף בכך תלמידים ומורים מהארץ וממדינות רבות בעולם, הרואים בו מרכז שיביא לדורות הבאים סולם ערכי מוסר קוסמופוליטיים ויחנכם לשאוף ולפעול לקיומו של עולם מתוקן ונקי משנאה ודעות קדומות.
"השואה אינה אסון של העם היהודי בלבד, אלא אסון של האנושות כולה" (מורה מסין)
"יד ושם הוא המוסד החשוב ביותר להנצחת השואה... ומוכר בכל העולם כאוטוריטה בנושא השואה..." (הבמאי סטיבן שפילברג)
"יד ושם" בשנתו ה-60 אינו מוזאון בלבד, ואין הוא מוסד מחקר בלבד. הוא כולל בתחומיו פעילות הנצחה, מכון מחקר, ארכיון הגדול בתחומו, ספרייה מקיפה, מרכז צפייה ייחודי, שבו מרוכזים כל הסרטים שהופקו בנושא, בית ספר מרכזי להוראת השואה, בית כנסת ומכלול של מוזאונים: מוזאון היסטורי, מוזאון לאמנות השואה וביתן לתערוכות מתחלפות.
"אין יד ושם אומר לחתום זכרון, כי אם לשים לו ראשית. דורנו, על אנשי הרוח שבקרבו, ייתן ליד ושם את אשר יוכל לתת. הדורות הבאים יוסיפו על אלה משאר רוחם" (נשיא המדינה
שמעון פרס).
"מה שעשיתם עד-כה, ומה שאתם עושים כיום ותעשו בעתיד, הוא שירות גדול לעם ישראל ולאנושות" (ראש הממשלה
יצחק רבין).
האלבום בנוי פרקים - פרקים הסוקרים את שבעת העשורים של הגשמת החזון: - שנות ה-40: החזון של שנהבי, שהחלו עם אימוץ הרעיון על-ידי הוועד הציוני תחת מנהיגותו של פרופ' חיים ויצמן, ימי מלחמת העצמאות שקטעו את הפעילות (סיפור הקרב על הר הזיכרון שבו לחמה "פלוגת יהונתן");
- שנות ה-50: מ"ממפעל לרשות ממלכתית - לאחר הקמת המדינה עברה הפעילות לממשלת ישראל ולכנסת, ונתקבל "חוק יד ושם";
- שנות ה-60: "בסימן משפט אייכמן" שבו מילא "יד ושם" מקום מרכזי בהעמדת תיעוד חשוב לרשות משטרת ישראל;
- שנות ה-70: בסימן של בנייה והתרחבות, אולם במצב מתמיד של חוסר תקציבים וחשש מסגירת המוסד. ל"יד ושם" מגיע ד"ר יצחק ארד, פרטיזן ניצול שואה, המתמנה ליו"ר ההנהלה. מוקמים "עמוד הגבורה", אנדרטת גטו ורשה של האמן נתן רפפורט ונבנה היכל השמות שבו מרוכזים שמות קרבנות השואה שהוחל באיסופם מייד אחרי מלחמת העולם השנייה;
- שנות ה-80: בסימן הידוק הקשר עם תפוצות העם היהודי - נבנית בקעת הקהילות ואנדרטת "יד לילד היהודי", נערכים כנסי מחקר בינלאומיים ונמשך מפעל ההכרה בחסידי אומות העולם. מונהג נוהל "לכל איש יש שם";
- שנות ה-90: חזון הקמפוס - אבנר שלו מתמנה ליו"ר ההנהלה, והוא יוזם את "תוכנית 2001" להקמת הקמפוס על הר הזכרון. בשנות ה-90 יוזם "יד ושם" את מחשוב הרשות, של אוצרות הידע המצויים בה (ארכיון, ספרייה, מחקר, קולנוע ועוד), טקסי יום הזכרון מקבלים את הצביון הנהוג כיום ומוקם בית-הספר הבינלאומי להוראת השואה שמטרתו לא רק ללמד שואה אלא לחנך להבנת השלכותיה ומשמעותה בעולמנו;
- שנות ה-2,000: "יד ושם" חונך את המכלול המוזאוני והופך למרכז עולמי ומוקד הזדהות.
"אין לי ספק שאת כוחו המעצב, המעצים והמחשל של זכרון השואה לאורך השנים - במדינת ישראל, בעם היהודי וברחבי העולם - אפשר לייחס במידה רבה לתרומה הייחודית של יד ושם". (אבנר שלו, יו"ר הנהלת יד ושם).
