דני פגש ברותי, בתו של השופט ירוחם רבינוביץ, הגמלונית במקצת, בעלת כפות הרגליים הענקיות, בדומה לאימא שלה, מה שזיכה אותה בהיתר מיוחד שלא לנעול נעליים צבאיות, בבסיס שבו היא שירתה. הוא הגיע לשם כדי להרצות בפני חניכי קורס-תובלה במסגרת שירות-המילואים שלו. כאילו לגמרי במקרה, רותי, בעלת הגוף המוצק, אף זה כמו שהיה לאימא שלה, בגילה של רותי, ניגשה אליו ופתחה בשיחת-אקראי קלילה.
כך, לפחות, דני חשב בזמנו.
לאחר שתנחום ביקר במשרדו, דני הבין שלא היה שום דבר מקרי, או אקראי, או תמים, בפנייה של רותי אליו בנסיבות שבהן היא התרחשה. מי שעמד מאחורי היוזמה הזאת, כך דני הבין, קצת באיחור, היה גורם שפעל מטעמו של מרציאנו.
אולם בעת שזה קרה, הפנייה אליו, של רותי, לא גרמה לדני לחשוד במאומה. הוא ראה בה סתם עוד בחורה צעירה שנפלה שבי בקסמו - ובפרסומו. אם כי, העובדה שמדובר בבתו של השופט רבינוביץ הייתה צריכה לעורר בו, אולי, כבר בשלב הזה, קצת זהירות.
חרף זאת, כך סבר דני בזמנו, מה יכול להיות יותר טבעי מלשמוע את רותי אומרת לו, הסנגור הכי מפורסם באותם ימים, מי שפניו ריצדו על מסכי-הטלוויזיה כמעט בכל סלון במדינת-ישראל, שהיא עשתה מאמץ מיוחד כדי לפגוש בו.
דני לא התעכב יותר מדי כדי לבחון אמירה זאת. הוא חייך - ולחץ את כף-היד שהושטה לעברו. אצבעותיה הארוכות של רותי הקיפו את כף-ידו. הן היו קצת לחות.
בעבר, כבת של אישיות הממלאת תפקיד רם-דרג במערכת ממלכתית, להשקפתה, רותי הקפידה מאוד לשמור על מרחק בטוח מזרקורי התקשורת. בבית-הספר התיכון, רק חברותיה הקרובות ידעו שאביה הוא שופט בבית המשפט המחוזי בעיר. לבחורים שעימם היא יצאה היא אף פעם לא התירה להגיע לביתה.
היא לא רצתה שהם יראו את השלט הקטן שעל דלת-הכניסה לדירה שעליו חרוטה המילה 'שופט'.
עוד גחמה של השופט ירוחם רבינוביץ שנהג בעניין זה בניגוד לכל כללי הזהירות המקובלים.
קצין-הביטחון של מערכת בתי-המשפט ביקש ממנו להסיר את השלט הזה, אבל השופט רבינוביץ סירב בתוקף.
לא היה גאה ממנו במעמד שלו.
הוא רצה שכל שכניו לבניין, אלה שאף פעם לא בירכוהו בעבר, בעת שהם פגשו בו בחדר-המדרגות, יכירו בשינוי במעמדו. הוא גם רצה שאשתו-לשעבר, כשהיא מגיעה מעת לעת לביקוריה בדירה, לאותן מטרות שעליהן הם סיכמו בעת שהם נפרדו, תראה את השלט. את התקווה שיום אחד היא תחזור אליו הוא אף פעם לא איבד.
רותי לא נתנה לבני-זוגה להתקרב אליה יותר מדי. באותו השלב של חייה היא לא הרגישה בנוח עם מגעים גופניים עם בני המין השני.
זה עתיד היה להשתנות באורח דרמטי לאחר שהיא עזבה את בית-אביה ועברה לדירה שכורה במהלך שירותה הצבאי.
רותי הייתה דומה לאימא שלה בהרבה מובנים - ובעיקר בתחום היחסים עם בני המין האחר.
לימים, כמו אימא שלה, היא לא פסלה גם יחסי-קרבה עם בנות-מינה.
מכל מקום, הזמנים ההם, של פרישות מכל מגע גופני עם בני-המין השני, חלפו לבלי שוב. רותי הייתה למשהו אחר לגמרי. את בתוליה היא איבדה על השולחן במשרדו של קצין-הניהול. זה היה בשנתה הראשונה בצבא. חברותיה הבטיחו לה שזה יהיה משהו-משהו. רותי לא הרגישה כך. מה שקרה לה באותו הערב לא עמד בציפיות שלה.
קצין-הניהול שהבחין בטיפות הדם שעל השולחן שלו נכנס קצת להיסטריה. אחת מן הטיפות נחתה על התמונה של אשתו ושני ילדיו שהייתה תקועה מתחת לזכוכית שעל השולחן.
- "למה לא אמרת לי שאת עדיין בתולה" שאל קצין-הניהול בחרדה לא-מעטה.
- "אל תדאג, חביבי. אני לא הולכת להתלונן עליך..."
- "אבל יכולים להאשים אותי אפילו באונס בגלל ניצול יחסי-מרות... במקרים כאלה גם הסכמה של האישה לא מספיקה..."
- "אל תדאג, חמוד. תחזור לאשתך ותגיד לה שאיחרת בגלל שזיינת חיילת...", הטיחה רותי בקצין-הניהול הנבוך.
- "אבל"..., ניסה קצין-הניהול.
- "בלי אבל. אני גם לא הולכת לספר לאף אחד שמה שאתה מחביא בתחתונים שלך הוא בגודל של ראש של סיכה..."
- "כמה שאת רעה"... מיהר קצין-הניהול לרכוס את מכנסיו ולהימלט מן המשרד.
- "תרחץ את הידיים לפני שאתה נוגע בילדים שלך...", זרקה לו רותי.
רותי ניגבה במטלית רטובה את טיפות-הדם מעל השולחן של קצין-הניהול המפוחד ונשארה לישון באותו הלילה בבסיס.
היא לא סיפרה לאף אחד על החוויה המיוחדת שהיא עברה.
"רק זה עוד חסר לי", היא סיכמה לעצמה, "שאיזו צדקנית תרוץ לקצינת-ח"ן ותספר לה שקצין-הניהול זיין את החברה שלה על השולחן במשרדו".
זה ממש לא היה מה שרותי חשבה שצריך לקרות.
גם הפעם הבאה, עם חייל מסגל היחידה, לא הייתה משהו-משהו כמו שהבטיחו לה חברותיה. החייל מיהר, כנראה, למקום כלשהו ועוד לפני שרותי הספיקה להתרווח על מיטת-השדה שהייתה במשרד שבו היא עבדה, החייל כבר רכס את מכנסיו - ונמלט מן המקום.
- "תיזהר שלא תיפול בדרך...", רותי צעקה אחריו.
- "היה כיף, נכון...?", החזיר לה החייל.
- "בטח, בטח, אני הולכת לספר לכל החברות שלי איזה תותח אתה..."
- "מה, באמת...?", פלט החייל בקצת אי-נוחות.
- "לך, לך, שלא תאחר... אני כבר אסתדר...", רותי קראה אחריו, תוך שהיא נאנחת באכזבה מן הניסיון הנוסף שלה עם גברים.
"מה קורה פה, לעזאזל", היא שאלה חברה שלה, "בטח יש בי משהו שגורם לגברים לגמור מהר - ולרצות לברוח". רותי ידעה, כמובן, את התשובה, אבל היא ביקשה לשמור אותה לעצמה.
מה שכן, לאחר הפעם הזאת היא נרגעה למשך כמה חודשים, אם כי פה ושם היא שוב ניסתה את מזלה עם כאלה ששוב לא בדיוק ידעו מה לעשות עם החיילת גדולת-המימדים; רותי ניסתה להשהות, ככל יכולתה, את סיומו של האקט המיני, אבל זה אף פעם לא צלח בידה.
החיילים היו נלהבים מדי - ורותי נותרה עם תסכוליה.
תסכולים אלה גם שעשעו אותה במידה לא-מעטה.
בעיניה הבריק כל העת זיק של זלזול מסוים במאמצים שעשו בני-זוגה כדי לרצות אותה.
רק כאשר היא פגשה במקועקע אחד שבכיסו תמיד היו ג'וינט או שניים, מוכנים לשימוש, היא החלה להבין על מה חברותיה מדברות.
מישהו, בשליחותה של יעלה, כך התברר לרותי בשלב אחר, חיבר אותה אליו, אל המקועקע הזה, מבלי שהיא הייתה מודעת באותה העת, לפרויקט ששמו 'דני בן-אור'. אותו מישהו, זה שחיבר אותה למקועקע היצירתי שלה, בעיקר, בתחום שבו רותי רצתה להרגיש משהו-משהו, גם ידע שדני עומד להרצות בבסיס שבו משרתת רותי כפקידת-ניהול.
רותי התבקשה ליצור מגע עם דני בן-אור - ולחזור עימו לתל אביב. שום דבר מעבר לכך.
מי שהגה את הרעיון, בוודאי הכיר את דני בן-אור, ולכן הוא יכול היה להעריך, שהוא לא יסרב לחיילת.
גם אם הוא ידע שהיא בתו של השופט ירוחם רבינוביץ; ואולי דווקא בגלל זאת.
