במהלך השירות הצבאי הסדיר חליתי במחלת הנפש מאניה דפרסיה אשר בעקבותיה פיתחתי את שיטת המציאותרפיה. המציאותרפיה היא בעצם בחירת מציאות שבכוחה להרחיק אותי מהקוטב החולני, והיא אפשרה לי במהלך השנים התקדמות רציפה ללא נסיגות. עוד בימי קדם עשו כנראה שימוש בשיטות דומות, כאשר תרופות פסיכיאטריות לא היו בנמצא. מצאתי כי שיטה זו מועילה למתמודדי-נפש ולא פחות מכך "לבריאים".
בשנים שבהן פיתחתי את התיאוריה ציפיתי, לראשונה בחיי, לבואו של התקף ביפולרי (של מאניה דפרסיה הנקראת גם הפרעה דו-קוטבית), ולא על-מנת לכרוע ברך בפניו, אלא כדי "לקרעו לגזרים". בדיעבד התברר שלא הייתה זו שחצנות סתם. באמת ובתמים התכוננתי לבואו וניסיתי לתכנן בקור רוח את דרכי המאבק, עד כמה שניתן לתכנן מראש מאבק עם מפלצת כה אדירת כוח ובלתי נראית לחלוטין. ואכן התכוננתי, והיום אני יודע שלאותה היערכות היה ערך מוסף. כי אפילו לפני שנקפתי אצבע, היא כבר נסכה בי רוח של תקווה.
ומול ההתקף הדיכאוני שפרץ רוח התקווה הייתה אנטי-תזה שנשבה בגבי והיוותה גורם מחזק. כי אומנם בזמן ההתקף הייתי שרוי ברמה מסוימת של דיכאון מרפה ידיים וצופה במציאות מבעד למשקפיים כהים, אבל בו בזמן גם פיעמה בי אותה תקווה קורצת שהבטיחה כי אצליח לחלץ את עצמי מהמצב הדיכאוני באמצעות המציאותרפיה שבניתי לי תיאורטית במהלך ארבע השנים שקדמו להתקף. עצם הרוח האופטימית הזו הייתה מנוגדת בהחלט לרוח שנשבה מההתקף הדיכאוני.
תחילתו של התקף זה התרחשה בהתגנבות ערמומית של סימפטומים שבמהירות הלכו והחריפו; לפתע מצאתי את עצמי סובל מחשיבה דיכאונית ומייסרת, נדודי שינה, יקיצה מוקדמת, חוסר תיאבון, דכדוך ונטייה לבכי, אי-שקט רב, הפרעות בריכוז, דפיקות לב והזעה מוגברת, מחושים בבטן, חרדות בעוצמה גבוהה ומחשבות שווא של יחס. כל יציאה לרחוב הייתה גהינום. על-פי התיאוריה הפשוטה שפיתחתי, פעילות היא האמצעי הראשי הנוגד דיכאון. כלומר: היצמדות עקשנית לסדר יום מתאים.
כל זמן ההתקף הרגשתי שאני שוכן בגהינום; בצאתי לעבודה חרדתי באופן חריף מאוד. במחיצת אנשים זיעה קרה הייתה מתחילה לשטוף אותי. ירדתי במשקלי וכל יום הייתי בוכה ומבקש את המוות. בבוקר רציתי שיגיע הלילה, ובלילה - שיימשך לעד. לא שגיתי באשליות, ידעתי בבירור כי לא ניתן לבלום באחת רכבת שטסה במהירות. ידעתי כי קרב הבלימה יארך זמן ויהיה מלווה בסבל רב, אבל באמצעות היצמדות עיקשת ונחרצת לסדר יום קבוע ניצחתי את ההתקף וזכיתי בצ'אנס ענק לצבור כוחות אם אמשיך להילחם.
ידעתי היטב כי כל משבר שלא אשלוט בו, לא רק יפגע בשגרת חיי אלא גם יסיג אותי לאחור, יוריד אותי למדרגה התחתונה, יכריח אותי להתחיל לבנות את כל חיי מחדש. וזו עבודת פרך.
המציאותרפיה, למשל, הביאה לכך שהחזקתי מעמד במקום עבודה אחד 12 שנים תמימות, ובשש השנים האחרונות לעבודתי לא החסרתי אפילו יום עבודה אחד.
