יעלה הגתה את הרעיון - שלא כלל, עדיין, נסיעה לחו"ל עם הסמים שיירכשו עבור רותי - והיא גם הובילה אותו.
היא כבר ידעה אז מספיק על רותי ועל השופט רבינוביץ - ובעיקר על אשתו-לשעבר.
היא ידעה למה זהבה בן-שלום, אשתו-הלא-מסורה של השופט רבינוביץ, עזבה אותו, והיא ידעה עד כמה הוא רוצה בשובה הביתה.
יעלה גם העריכה שהתמכרותו של השופט רבינוביץ ליכולותיה הפיזיות של אשתו-לשעבר היא ללא שיעור.
היא לא ידעה בדיוק מה קורה ביניהם כשהם ביחד, באותם מקרים נדירים שבהם אשתו-לשעבר של השופט רבינוביץ הייתה מואילה לחזור הביתה לכמה שעות, או לכמה ימים, אבל היא הבינה שהשופט רבינוביץ לא יהיה לעולם מוכן לוותר על מה שאשתו-לשעבר מעניקה לו באותן פעמים.
פער-הגילים ביניהם רק העצים את התשוקה של השופט רבינוביץ, שכבר היה מבוגר למדי, לאשתו-לשעבר, שרעננותה, וגמישותה, נשארו כמעט ללא-דופי.
אורח החיים שהיא ניהלה תרם לכך לא מעט.
לימים, כשהשופט רבינוביץ קנה לאשתו-לשעבר את הדירה שבה היא התגוררה, הוא היה מגיע ביוזמתו אליה מעת לעת.
כשהיא לא הייתה בביתה, היה השופט רבינוביץ מתיישב על המדרגות ליד הדירה וממתין שם, לעתים שעות, עד לשובה.
לא תמיד היא התירה לו להיכנס פנימה.
יעלה אהבה את מה שהיא למדה מתוך הביקורים באולמו של השופט רבינוביץ. הקשר הזה, הלא-לגמרי ברור, בין השופט רבינוביץ לבין אשתו-לשעבר, היה מוזר, בעיניה, והיא הבטיחה לעצמה שבבוא היום הוא ישמש אותה.
היא עוד לא ידעה כיצד היא תחבר את הקצוות - אבל זה כבר היה פחות חשוב.
מה שחשוב היה באותו השלב לדעת הוא, שהשופט רבינוביץ קשור לאשתו-לשעבר הרבה יותר ממה שהוא קשור לבתו, ושאיומים בנושא של רותי פחות ירשימו אותו מהבטחה לממש תקווה ארוכת-שנים, שאשתו-לשעבר, בעלת הרגליים השעירות, נוהג שהיא רכשה לעצמה במהלך שיטוטיה הממושכים על גבי אופנועה, כמו גם הרגלים מגונים אחרים הנוגעים להיגיינה אישית, תחזור אליו - לתמיד.
ירוחם רבינוביץ לא מצא כל פסול בכל אלה.
